כִּֽי־שְׁמַ֤עְנָה נָשִׁים֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה וְתִקַּ֥ח אָזְנְכֶ֖ם דְּבַר־פִּ֑יו וְלַמֵּ֤דְנָה בְנֽוֹתֵיכֶם֙ נֶ֔הִי וְאִשָּׁ֥ה רְעוּתָ֖הּ קִינָֽה׃
מלבי"ם באור המילות
ונהי, שם, וכן נהיה שם בה' הנקבה ע"מ, ש מ¡ל¢ה, כמו משען ומשענה, נהי גדול וקטן, כי גדר הנהי שהוא צעקת הוי הה אוי מכמה אנשים, אחד מקונן ואחר או אחרים עונים (כמ"ש ירמיה ט' י"ט, עמוס ה' ט"ז), המקונן אומר שדוד נשדונו, ואחר משיב חלק עמי ימיר, והמקונן אומר איך ימיש לי, ואחר משיב לשובב שדינו יחלק, וכ"ז הנהי. עתה יענו כל העם לכן לא יהיה לך משליך תבל, וזה הנהיה, שהוא סוף הנהי, תאניה ואניה:
משנת ארץ ישראל
ה"קינון" והמקוננת הם מרכיבים קבועים במעמד הקבורה. המשנה מסבירה: "איזהו עינוי? שכולן עונות כאחת, קינה? שאחת מדברת (שרה) וכולן עונות אחריה, שנאמר: 'ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה' (ירמיה ט יט)" (מועד קטן פ"ג מ"ט). הקינה קשורה בדרך כלל לנשים – הן המקוננות יחד, ונשים מובילות את הקינה. במשנה הקודמת שם נאמר: "נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות..." (מ"ח). הנשים תפסו מקום רב בהלוויית המת. הן הלכו בראש הלוויה והן המטפחות והן המקוננות, כפי שנזכר בירושלמי: "אית תניי תני, הנשים מהלכות תחילה והאנשים אחריהם, ואית תניי תני, אנשים תחילה והנשים אחריהם" (סנהדרין פ"ב ה"ד, כ ע"ב). בבבלי שם תולים את הדבר במנהג ורבי יהודה אומר: "לעולם נשים לפני המיטה יוצאות" (סנהדרין כ ע"א), ובמדרש מסופר ששאלו את רבי יהושע: "מפני מה הן מהלכות אצל המת תחילה" (בראשית רבה, פי"ז, 159)35תשובתו של החכם התולה את המנהג בגנות האישה היא דברי אגדה, אך הנוהג החברתי העולה ממנה ברור. . המקוננות הן חלק מן הלוויה: "המודר הנאה מחבירו ומת, מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות" (תוס', נדרים פ"ב ה"ז). כבר מן המקרא עולה כי המקוננות הן נשים, ככתוב בספר ירמיה: "כה אמר ה' צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה" (ט טז)36בספרות הרומית האלה האחראית על מיילדות ונבואה היא Carmenta (קרמנטה), ומשמעות שמה "שיר", משום שהחכמות "רואות את הנולד" ואף נחשבו למומחיות בשירה ובשירת חיזוי. סקרבורו, רפואה רומית, עמ' 15-14. . בתלמוד הבבלי (מועד קטן עח ע"ב) מצויה שורה של קינות, רובן בשמן של הנשים בשכנציב, אך גם קינות נוספות.