פרשנות מצטטת על ירמיהו יז:יד

ולא יאמר כו׳ עמ״א פסוק הוא בירמיה י״ז י״ד עיין רמ״א יפה. וא״כ בתפלה מבקשין ע״ד השיבנו ה׳ אליך ונשובה שיהיה הוא המתחיל ואח״כ אנו וז״ש רפאנו ה׳ ההתחלה ממך ונרפא (נון הרבים מדברים בעדם) אנחנו מסיימין ומתגברין כי היא רפואת הנפש חולי הלמ״ד בצירי. ראה נא עמ״א ויש נוסחאות א״א נא ועא״ר קט״ו אות ד׳ ג״כ נא משום כמה גדולים יע״ש ופר״ח כתב ראה בעניינו ע״ד ראה עניי ועמלי כשמתפלל על החולה רפא נא פב״פ רפואה שלימה בתוך שאר חולי עמו ישראל ובפניו א״צ להזכיר שמו א״ר כאן:

ורפא ירפא. כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוהו בכל הכתובים כי אם בדגש, וכן (ירמיהו נ״א:ט׳) רפאנו את בבל ולא נרפתה אבל בהקב"ה מצינו ברפה והוא שכתוב (שם יז) רפאני ה' וארפא, וכתיב (תהילים קמ״ז:ג׳) הרופא לשבורי לב, (הושע י״ד:ה׳) ארפא משובתם, (בראשית כ׳:י״ז) וירפא אלהים את אבימלך, (שמות ט״ו:כ״ו) כי אני ה' רופאך. והטעם בזה כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא ע"י צער וטורח והוא שיסבול הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה בנחת אין שם צער כלל כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ומה שארז"ל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי.

130-131. כתב הנכתב ליחיד מכנין אותו לרבים. לרבים מכנין אותו ליחיד. בד ובכי"ע: לרבים אין מכנין אותו ליחיד. וכ"ה בה"ג ד"ו, מ"ו ע"א, ד"ב, עמ' 226.
אבל בכי"ל: ליחיד אין מכנים אותו לרבים, לרבים אין מכנים אותו ליחיד. וכ"ה בר"ח כ"ה סע"ב, ברי"ף סוף מכילתין (בשינוי סדר), ועל פיו בס' האשכול הוצ' הר"ש והר"ח אלבק, עמ' 171, שיטת ריב"ב ור"ן על הרי"ף הנ"ל, רמ"ה ורבינו יונה (עיין עליהם להלן), מאירי כ"ה א' (ל"א ע"א), רא"ש ספ"ג, רבינו ירוחם, אדם, נתיב ב' ח"ג, טאו"ח סי' קט"ז, אבודרהם ס' תפלות של חול, ברכת רפאנו, ד"ו שכ"ו, ל"ז ע"ג. ובכל הראשונים הנ"ל (חוץ מן הר"ח) הסדר הוא: לרבים אין מכנין אותו ליחיד, ליחיד אין מכנין אותו לרבים. וכנראה שכולם שאבו מן הרי"ף הנ"ל.
ואשר לבאור הגרסאות הרי גירסת כי"ל המקויימת ע"י הר"ח והרי"ף ושאר כל הראשונים ששאבו ממנו, יש לה יותר סמכות משאר הגירסאות. ומסתבר שבמתרגם עסיקינן, דוגמת "המכנה בעריות" (פ"ד מ"ד), שלפי פשוטו כוונתו, המתרגם שמכנה בעריות, ומתרגם: קלנא דאבוי (במקום "קלנא דאבוך"), או שמכנה ומתרגם: ערייתא דאבוי, ערייתא דאימיה.¹⁵⁶עיין בירושלמי פ"ד סה"י, ע"ה ע"ג. ועיין בס' האשכול (הוצ' הר"ש והר"ח אלבק) ח"א, עמ' 173, שהוכיח בשם ר' יהודה (הברצלוני) שלעניין תרגום נשנית המשנה ההיא. ואף כאן אמרו שאסור למתרגם לכנות בין יחיד לרבים, ובין רבים ליחיד, וכמו שאמרו להלן בסמוך שהתורגמן אסור לו לשנות, והוא הדין לכנות, כמפורש בירושלמי, עיין מ"ש להלן שם. ומכל שכן שהקורא אסור לו לשנות. ומטעם זה השמיט הר"מ את ההלכה שלנו, שהרי כבר פסק בפי"ב מה' תפילה ה"ו שאפילו טעה בדקדוק אות אחת מחזירין אותו, וכן פסק בפ"ד מה' ת"ת ה"ג שאין המתרגם רשאי לשנות, עיין בח"ד. ובמאירי למשנתנו כ"ה א' (ל"א ע"ב): ולי נראה לפרשה בקריאת התורה, שאעפ"י שהוא קורא ברבים,¹⁵⁷כלומר, והייתי סבור לומר שמותר לשנות ולכנות גם את האזהרות שבתורה כציווי לרבים שהוא קורא לפניהם. לא יאמר פסוק ערות אמך לא תגלה, ערות אמכם לא תגלו, וכן כל כיוצא בזה.
ובר"ן על הרי"ף הנ"ל: לרבים אין מכנין אותו ליחיד. כשקוראין אותו בצבור. ומשמע מדבריו שברייתא זו בקריאה בציבור דווקא. ושמא כוונתו לסוף דברי הברייתא (כגי' הרי"ף): ליחיד אין מכנין אותו לרבים, וע"ז אמר הר"ן "כשקוראין אותו בציבור", ופירושו, אעפ"י שקוראין אותו בציבור, כדברי המאירי הנ"ל, ומכל שכן כשקורא ביחיד, או ליחיד, לא יכנה לרבים. ובשיטת הריב"ב שם: תוספתא הכתוב וכו' ליחיד אין מכנין אותו לרבים, כגון מקראות של קללות במקום שצריך לקרותן בכנוי, כדאיתא בסוף פרק שבועת העדות (ל"ו א'), אין משנין כנוי של רבים ליחיד ולא כנוי של יחיד לרבים. ומשמע מדבריו שאפילו כשקורא במקרא לשם דרש, ולא לשם קריאה, שבכגון דא צריך לכנות (כמפורש בבבלי שם), מ"מ לא יכנה מיחיד לרבים ומרבים ליחיד, אלא מנוכח לנסתר, ושניהם ביחיד. והוא פירוש תמוה. ושמא כוונתו שאפילו בפסוקים הללו שצריך לקרותן בכינוי כשהוא קורא אותן בדרשה, מ"מ אסור לו לכנות כשקורא שלא לשם דרש. וכן בשלטה"ג בשבועות שם, בשם הריא"ז: כששונה אדם עם חברו ראוי לכנות וכו', ואפי' המקרא שכתוב, גם אל יתצך לנצח (תהלים נ"ב, ז') יכנהו ויאמר יתצהו,¹⁵⁸עיי"ש בגמרא ובמהרש"א בשבועות שם. ועיין ד"ס סנהדרין ק"ו ב', עמ' 133, הע' פ' והע' ק'. וכ"ה במכירי תהלים נ"ב, קמ"ד ע"א, אלא שצ"ל שם: ושרשו (במקום "ושרשך"), כמו שהוא בכי"י הבבלי. שלא יראה כמקלל חבירו, אלא בשקורא בתורה בכנסת או המלמד (כלומר, מקרא) לתלמידו אינו ראוי לכנות. וכ"ה בריטב"א שם: ודוקא קרא דאייתו ליה לדרשא בעלמא, אבל כשקורין אותו בקריאתו אין מכנין ואפי' לתנוקות, וכל שכן בשום קריאה שהיא לחובת קריאה בציבור. וזה פשוט. ברם קשה להעמיס פירוש זה בשיטת הריב"ב. ועל כל פנים מפורש בדברי הריא"ז והריטב"א שאפילו כשקורא ליחיד, או לתינוקות, אסור לכנות, ולא כמו שרצינו לדייק מדברי הר"ן. ועיין מ"ש להלן.
ובאבודרהם ס' תפלות של חול, ל"ז ע"ג, הנ"ל: רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה כי תהלתנו אתה, פסוק הוא בירמיה (י"ז, י"ד) בלשון יחיד, ואף על גב דאמרי' בתוספת' כל הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד, ליחיד אין מכנין אותו לרבים, פי' הרמ"ה דווקא במתרגם המתרגם הפסוקים, או הקורא פסוק ככתבו בזמן שמכוין לקרות אינו רשאי לשנות מרבים ליחיד, או מיחיד לרבים, אבל פסוק של תפלה, שאין כוונת הצבור לקרותם, אלא להתחנן דרך תפלה ובקשה, הרי הן כשאר תפלות, ורשאין לשנותם כפי צורך השעה, ולפי ענין תחנתם ובקשתם. וה"ר יונה פי' דוקא כשקורא כל המזמור או כל הענין כסדר אז אין לשנות, אבל כשמתפלל ואומר פסוקים מפוזרים הנה והנה יכול לשנות מרבים ליחיד ומיחיד לרבים, ולזה הסכים הרא"ש (במכילתין ספ"ג). ועיין בטאו"ח סי' קט"ז, ובפרישה שם שהסיק שלדעת רבינו יונה אסור לשנות אפילו בתפילה אם קורא כל העניין כסדר, אבל לשיטת הרמ"ה אינו אסור לשנות אלא בקריאה ובמתרגם גרידא. ועיין צל"ח ברכות י"ז א' ד"ה רש"י.
נמצאנו למדים שכל הראשונים הנ"ל מפרשים את התוספתא בקריאה במקרא, או במתרגם. אבל במאירי הנ"ל: ופירשו הדברים בפסוקים שבתוך תפלה קבועה, כגון תפלת ראש השנה, שאמרו בה שאין לזכור בה פסוקים של יחיד אפי' לטובה (ר"ה ל"ב ב') שאין לו להזכירם אף בלשון רבים, כגון זכרה לנו אלקינו לטובה (נחמי' ספ"ה, בלשון יחיד). ויש מפרשין, כגון אלו שמתפללין פסוקי דרחמי שאם יארע להם פסוק הנאמר ליחיד, כגון בקראי ענני (תהלים ד', ב'), לא יכנה אותו לרבים, כגון שיאמר בקראנו עננו, אע"פ שמכוון לכך לכלול כל הצבור עמו, וכן של רבים ליחיד, אם התפלל בינו לבין עצמו. ולפי פירוש הראשונים הנ"ל היינו יכולים לפרש גם את גירסת כי"ו, והיינו שבתפלה ותחנונים מותר לכנות פסוק הכתוב ליחיד ולהחליפו ברבים, וכן להפך, כשיטת הרמ"ה שהביאו באבודרהם וטור הנ"ל. ברם קשה מאד לקבל פירוש זה, שהרי התוספתא מדברת ברורות "מכנין", ואם כן בכינוי עסיקינן, ולא בשינוי. אלא שאם אין "מכנין" מכל שכן שאין משנין, ולפיכך הקשו הראשונים הנ"ל כיצד אנו משנים בתפילה מיחיד לרבים, אבל בוודאי שאין התוספתא עוסקת בשינוי אלא בכינוי.
ומסתבר שגירסת כי"ו הוא שיבוש ברור, אבל אין לבטל את גירסת ד וכי"ע שהיא מקויימת ע"פ שתי המהדורות של הלכות גדולות. ושמא פירושה שהמתרגם ודורש ליחיד, מכנה בלשון רבים, כדי שלא יראה כמקללהו, וכמו שאמרו בבבלי שבועות ל"ו א' הנ"ל,¹⁵⁹אלא ששם הכינוי הוא מנוכח לנסתר, אבל הוא הדין כשמשנה מיחיד לרבים אף הוא כינוי הוא. אבל הדורש פסוקים לרבים לא יכנה ליחיד, משום שלא יראה כאילו מקלל את הציבור, מפני שאינו מועיל בזה כלום, ואף עכשיו נראה כאילו מקלל כל יחיד ויחיד שבציבור. אבל קשה לפרשה בשינוי בתפילה, וכמו שכתבנו לעיל, שבכינוי אנן קיימין, ומשום ביש גדא, ולא בשינוי בתפילה.