פרשנות מצטטת על ירמיהו יז:כד

ולבלתי ראו. מה שנמסר במסור' הדפוס כאן הוא לשון מבולבל והריני כותב בלשון ברור כל פסוק דאית ביה תרי לבלתי קדמאה לבלתי בלא וא"ו תניינא ולבלתי בוא"ו בר מן א' לבלתי הביא משא וגו' (ירמיהו י״ז:כ״ד) דאית בההוא פסוקא תרי לבלתי בלא וא"ו וכל פסוק דלית ביה אלא חד לבלתי היא בלא וא"ו בר מן ד' דאינון ולבלי בוא"ו וסימנהון לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא (ירמיה סוף סימן י"ז) אם תפרו את בריתי וגו' ולבלתי היות (ירמיהו ל״ג:כ׳) ולבלתי בנות בתים ולשבתנו (ירמיהו ל״ה:ח׳-ט׳) ההלכים אחר רוחם ולבלתי ראו אלין ולבלתי ולית להון זוגא:

זכור. טעם לקדשו, הוא הכתוב ששת ימים תעבוד (פ' ט), וככה פי' ויקדשהו, שהשם שבת בו מכל מלאכתו, וטעם להיות דבק עם ברך ה' כאשר הוא כתוב בפ' ויכלו כי השם קדש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים על כן כתוב ברך ה', וכבר פירשתי זה במזמור ליום השבת, ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם "למען ישמעו ולמען ילמדו וגו' ושמרו" (דבר' לא יב) והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו וככה כתוב "כי שמחתני ה' בפעלך" (תה' צב ה), כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח יג) ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מ"א ד כג), וכבר הזכרתי כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית רק איננו מכחש השם הנכבד, והנה אין ספק כי מלת אתה כוללת כל מי שהוא בן מצוה על כן טעם בנך ובתך הקטנים שביתתן עליך ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו, וככה ועבדך ואמתך, שהוא ברשותך אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבוד לאחר, ואם לאו, אתה עובר על מצות לא תעשה, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דבר' ה) כאשר פירש משה אדוננו על הדרך שהזכרתי, ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים, על כן נכתב בשנייה הגר וככה בעריות ועל זה התנאי ידור שישמור העריות, וככה באכילת הדם, וראינו בירמיהו שהחמיר במצות שבת, ואמר מפורש אף על פי שנגזרה גזרה על ירושלים שתחרב, אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו, לא יגלו ממקומם, ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד:

וע"ד הקבלה זכור את יום השבת דע כי השבת היא הספירה האחרונה כי כן יום השבת אחרון תשלום כל מלאכת בראשית ונקראת כנסת ישראל, ועל דרך זה רמזו רז"ל ואמרו כנסת ישראל בת זוגו של שבת ומזה קראו ליום השבת מטרונא הוא שדרשו בענין קרבן בהמה עד שתראה פני מטרונא תחלה, ונקראת השבת ברית כשם שהזכיר באות המילה (בראשית י״ז:י׳) זאת בריתי, וכן באות הקשת (שם ט) זאת אות הברית. ומה שהזכיר הכתוב בכאן זכור הכונה על השבת הגדול הוא מדת יסוד שמשם נמשכים רמ"ח מצות רמז בו זכו"ר י"ה והוא יום השבת, וכשהזכיר במשנה תורה שמור על הכונה בשבת הנקראת מקדש והוא הכבוד שמשם נמשכים שס"ה מצות לא תעשה שהנשים חייבות בכולם וזהו סוד (ויקרא כ״ו:ב׳) את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו ומזה תמצא בירמיה (ירמיהו י״ז:כ״ד) לבלתי עשות בו כל מלאכה בה כתיב בו קרי, ומה שאמר ויום השביעי שבת לה' אלהיך באורו כי השבת ביום השביעי כי יום הז' הוא יסוד עולם שהיא הספירה השביעית והשבת בו כי הכל בכל וכן מצינו בפרשת כי תשא (שמות ל״א:ט״ו) וביום השביעי שבת שבתון קודש לה', וכתוב אחר כן לעשות את יום השבת ברית עולם, קרא ליום הז' שהוא יסוד עולם שבת שבתון קדש לה', וקרא אל השבת המקבלת ממנו ברית. ואחר שתבין כל זה אין לך לתמוה מדוע קראו חכמים ז"ל לקדוש היום קדושא רבא משא"כ בלילה כי היום כנגד זכור והלילה כנגד שמור וזה מבואר. ועל הכונה הזאת הוצרך הנביא לקרוא אל השבת עונג כענין שכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג, כי הוא תענוג הנפשות, ועז"א דוד המלך ע"ה (תהילים מ״ב:ג׳) צמאה נפשי לאלהים לאל חי כי כל דבר צמא לשרשו שהוא עתיד לשוב אליו והוא הנהר המשקה את הגן הוא יסוד השבת ועקרו, וזהו מלת ענ"ג עדן נהר גן, ממה שכתוב (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ולכך נקראת השבת עונג כי היא תענוג העליונים והתחתונים.