פרשנות מצטטת על ירמיהו יח:ט

וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה' אֱלֹהִים מַה תִּתֶּן לִי הִנֵּה הִצַּלְתַּנִי מִן הַמְּלָכִים, אֲבָל מִן הַכָּרֵת לֹא הִבְטַחְתָּ אוֹתִי, רַק אָמַרְתָּ שֶׁתַּרְבֶּה לִי שָׂכָר הַרְבֵּה, וּמָה יִהְיֶה שְׂכָרִי בְּלֹא בָּנִים. וְהִנֵּה לֹא עָלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׂכָר הַגָּדוֹל הַזֶּה עוֹלָם הַבָּא, כִּי זֶה אֵין צֹרֶךְ לְהַבְטָחָה, כִּי כָל עוֹבֵד אֱלֹהִים יִמְצָא חַיִּים לְפָנָיו, אַךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמַּגִּיעַ עֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, עַל כֵּן צְרִיכִים בִּטָּחוֹן. וְעוֹד כִּי "הַרְבֵּה מְאֹד", לֵאמֹר שֶׁיִּזְכֶּה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת בְּכָל הַטּוֹב הָרָאוּי לַצַּדִּיקִים הַגְּמוּרִים מֵאֵין עֹנֶשׁ כְּלָל. וְעוֹד כִּי הַהַבְטָחָה לְמָה שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ, וְחָזַר וּפֵרֵשׁ לוֹ הַבְטָחָתוֹ שֶׁלֹּא יִפְחַד גַּם מִזֶּה, כִּי יָשִׂים זַרְעוֹ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. וְיֵשׁ עָלֶיךָ לִשְׁאֹל, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר לוֹ לְאַבְרָהָם (בראשית י"ג:ט"ו) "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ", וְאֵיךְ יֹאמַר עַתָּה "וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי" "וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי", וְלָמָּה לֹא הֶאֱמִין בַּנְּבוּאָה הָרִאשׁוֹנָה כַּאֲשֶׁר יַאֲמִין בָּזֹאת. וְהַתְּשׁוּבָה כִּי הַצַּדִּיקִים לֹא יַאֲמִינוּ בְּעַצְמָם בְּחָטְאָם בִּשְׁגָגָה, וְכָתוּב (ירמיהו יח ט) רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא וְעָשָׂה הָרַע לְפָנַי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה. וְהִנֵּה רָאָה עַצְמוֹ בָּא בַּיָּמִים וְלֹא נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ, וְחָשַׁב כִּי חֲטָאָיו מָנְעוּ הַטּוֹב. וְאוּלַי חָשַׁשׁ עַתָּה פֶּן יֵעָנֵשׁ עַל הַנְּפָשׁוֹת שֶׁהָרַג, כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר מד ה), וְכַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ע"ו:ב') "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית ל"ב:ח'), מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְטָחָה לַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְכוּ':

הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי וגו' והיא תמוה מאוד דהא כבר הבטיח לו הב"ה שנאמר בפר' ראשונה והי' זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות וגם הקרא והאמין בה) ויחשבה לו לצדקה תמוה דאין זה חשוב זכות מה שהאמין הבטחת השי"ת כי הכל יודעין שלא יפול דבר ארצה מדבר ה'. גם מה שאמרו במדרש עד דסנדלך ברגליך דרוך כובא הוא תמוה ולזה נראה דהנה רש"י בפ' שמות כתב וז"ל מנאן בחייהן מנאן במיתתן להודיעך חבתן שמוציאן במספר כמנין כוכבים ע"ש הרי שעינינו רואות שהדבר החביב נמשל לכוכבים ולזה בתחלה כשאמר הב"ה ואעשך לגוי גדול עדיין לא היה יודע שיהי' לו זרע כשר זרע ישראל שיהי' קדושים כמלאכי אלהים ויהיו חביבים כככבים להוציאן ולספרן במספר ובמנין והיינו שיהיו מושגחין בפרטיות שכ"א יהי' כככב כי לשון זה נאמר ג"כ בסוף הסדרה י"ב נשיאים יולד בישמעאל ונתתיו לגוי גדול וכן במה שאמר לו וכל זרעך כעפר הארץ לא נתקררה דעתו על הבטחתו שיהי' לו זרע אף שאין כשרים וידוע הוא שהזרע שאינו כשר אינו נחשב לזרע כלל אצל אברהם ואברהם לא נקרא להם לאב כדכתיב ביצחק יקרא לך זרע וגם אין אבות לגוי ולכך לישמעאל ולעשו לא נקרא להם אברהם לאב וממילא לא יקראו לו זרע ולזה כשלא הובטח עדיין על זרע כשר רק שיהי' זרעו כעפר הארץ בריבוי כדרך להבטיח ברובי זרע ישמעאל יפה אמר הן לי לא נתת זרע הכוונה שעדיין לא הבטחת לי שיהי' זרע קדוש רק שהבטיח לי בריבוי זרע ולא הבטיח לו שיהי' לו זרע מיוחד שיהיו נקראים זרע אברהם ואני אקרא להם לאב והם יורשי מדתו דהיינו מדת החסד שלמעלה ע"ז אמר בן ביתי יורש אותי דהיינו אליעזר שלמדו תורה ויראת ה' והוא יורש אותי דהיינו מדתי והוא יהי' המפרנס את ביתי אחר מותי והיינו שיהי' הוא עומד במקומי להדריך ולהרגיל את ביתי בתורת ה' ויראתו ולזה א"ל הקב"ה לא יירשך זה שזה לא יירש מדתך שלמעלה כמ"ש במדרש שרק אליעזר שהי' טוב ולא זרעו ולזה הוציאו הקב"ה מכללו של עולם ואמר הבט נא השמימה והבטה הוא מלמעלה למטה והיינו שהגדיל עמו חסדו יותר מבקשתו שהוא לא התאוה רק כככבים ולכך אמר לו ספור את הככבים פירוש שמקודם היה הקב"ה מספר את הככבים כמ"ש הכתוב המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא והכוונה שמוסר לכאו"א התמנותו וחוקו שלא ישנו את תפקידם ובמראה זה אמר לו הקב"ה שאברהם יהי' מהיום והלאה סופר את הככבים דהיינו שהמזלות לא ילכו רק כפי שינהיגו אותם ישראל כמבואר בחובת הלבבות שהתנהגות הטבע מהתורה כהתנהגות העבד מאדונו והיינו עפ"י ישראל מחזיקי התורה שהם הממנין להם התמנותן וילכו עפ"י התנהגותן וזהו שאמר אם תוכל לספור הככבים ויש אם בתורה שהוא כמו חיוב כמו שפרש"י בקרא דאם כסף תלוה את עמי וכן הוא בזה דהיינו שאמר לו שיעשה מעשה לספור הככבים וגם יוכל לספור אותם ולמנות איש על עבודתו והתמנותו ואח"כ אמר כה יהיה זרעך והיינו שגם זרעו יהיו קדושי עליון ולמעלה מן הככבים וכלם יתנהגו עפ"י ישראל ועפ"י ציווי ישראל יתנהגו ולא ישבו את תפקידם של ישראל כמ"ש בח"ה כי מדרגת עולם כמדרגת העבד מאדונו וזהו ג"כ אומרו והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה ופרש"י דלא שאל לו אות על זה והוא תמוה דמה ענין אות לה' וכי הקב"ה אינו נאמן בדבריו וההיא אמר ולא יעשה וגם אין שייכות לשאול אות מהקב"ה אם יהיה יכול לעשות מה שהבטיח רק הכוונה הוא על דרך שכתב הרמב"ן בפ' זו כי כל מה שאמר לנביא אפשר שישתנה ע"י מעשה בני אדם כענין שאמר (ירמי' י"ח) רגע אדבר על גוי וממלכה לבנות ולנטוע וגו' אבל כשיעשה הנביא פועל דמיון יתקיים בהכרח ולזה אמר לירמיה השלך אבן פרתה ואמר ככה תשקע מלך בבל. וכן חץ תשועה לאדם וזהו ג"כ הכוונה בשאלת אות מהקב"ה, דהיינו שיעשה דבר שיתקיים שלא ישתנה אפי' אם ח"ו יריעו מעשיהם וזהו ענין שאלת אות ששאל אברהם בירושת ארץ היינו שרצה שיעשה ע"י פועל דמיון בכדי שיתקיים ירושת ארץ בבל ישתנה וגם אחר כליון העולם יהיו ישראל קיימין לעולם ולעולמי עולמים ולזה עשה אות בלקיחת עגל משולשת ויבתר אותו ואת הצפור לא בתר וכמ"ש רש"י שהאומות יהיו לעתיד כלים והולכים וישראל קיימין לעולם ולזה לא נעשה לאות בשמים ע"י הפכות הטבע בעמידת השמש והירח כי אין צריך אות כזה מהקב"ה בענין אמונת השכר כי הוא ידוע כי הוא כל יכול רק שהיה צריך לעשות פועל דמיון שיתקיים בהכרח בבל ישונה, משא"כ מה שמבטיח על זרע כשר וקדוש לא שאל לו אות כי לא רצה אברהם שיהי' בזרעו הבטחה שיהיו כמוכרחין בכשרות ויתחלשו קצת חפשיות הברירה מזרעו והאמין וסמך על דבריו לבד ולא שאל לו אות ע"ז. ולזה חשבה לו השי"ת לצדקה ותרגם המתרגם וחשבה לו לזכות פי' כי נחשב זכות גדול לאברהם שהתאוה שיהיו זרעו קדושים עפ"י חפשיות בחירתם ולא בהכרח כי אברהם התאוה שיהי' קדושה לזרעו ביתר שאת ויתר עז:במה אדע וגו' התמי' גדולה שאברהם הוא ראש לכל המאמינים וישאל כזאת. וכבר פרשתי דרך אחר בפירושי לסדר הגדה. ועוד נראה לי לפרש כי רש"י פי' כי לשון ידיעה נאמר על ענין ריבוי וחשיבות כזה לידי ירושת ארץ לעולם ולעולמי עולמים. ולזה השיב לו הקב"ה בזכות הקרבנות כמ"ש רש"י בקרא בקר ועגל משולש ע"ש. ועוד נראה לי לפרש הא דא במה אדע שיתקיים הדבר בבל ישונה כי כל זמן שלא נעשה פועל דמיון אפשר שיתבטל הדבר עפ"י מעשה בני אדם כמ"ש הרמב"ן בפ' לך ע"ש ולזה עשה לו פועל דמיון וא"ל קחה לי עגלה וגו':

שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג אחרים. פירוש דלמה למכתב תרתי – היינו יראה היינו צרה, אלא 'שמא יהרוג הוא את אחרים' דהיינו שיהרוג עשו, ואף על גב דעשו היה בא להורגו, ואמרו חכמים (סנהדרין עב.) כל הבא להרוג – השכם להרגו, היה מתיירא מן יצחק אביו שיקלל אותו, וכן איתא בתנחומא. ולא ידעתי למה נקט 'שמא יהרוג אחרים', הוי ליה לומר 'שמא יהרוג עשו', ואין לומר שהיה מתיירא שמא יהרוג את אחרים, דהיינו אותן שהביא עשו עמו (פסוק ו), ואף על גב דבאו להורגו – ואמרינן 'הבא להרגך השכם להורגו', שאני הכא דאנוסים היו, דעשו הכריח אותם לבא עמו, זה לא יתכן, דהא אמרינן בפרק כל שעה (פסחים כה.) דכל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים דיהרג ואל יעבור, שאם אומרים הרוג את פלוני או אהרוג אותך – יהרג ואל יעבור, ואמרינן (שם ע"ב) טעמא דמילתא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהאי סומק טפי, ואם כן לא שייך לומר דעשו הכריח אותם בעל כרחם – דהוי להו ליהרג, ואפשר לומר דשמא לא באו להרוג את יעקב, אף על גב דעשו הביא אותם עמו – משום היראה באו, אבל לא באו להרוג, ויעקב מפני שלא ידע אם באו להרוג או לא – היה מתיירא שמא יהרוג אותם שלא כדין, ומשום כך היה מציר שמא יהרוג הוא את אחרים. ואין להקשות דממה נפשך, אי דינא הוי בהאי מילתא אחר שהם באו עם אותו שבא להרוג – מסתמא דינם כמותו, לא הוי צריך לדאוג כיון דהם באו עמו – אינהו דאפסדי אנפשייהו, ואם יש לנו למתלי דבאו משום יראה ובודאי לא יעשו מידי, אם כן בודאי אסור לו להרוג, ולא שייך בזה "ויצר" כיון דאסור להרוג, דאף על גב דיש להרוג אותם כיון שבאו עם עשו שבא להרוג, מכל מקום היה ירא מן העונש, דהוי כמו חטא בשגגה, שיעקב היה סבור שבא להרוג והם לא באו להרוג, וזה הוי חטא בשגגה:
ויש מקשים למה היה ירא יעקב, והלא הבטיחו הקב"ה שנאמר (לעיל כח, טו) "והנה אנכי עמך ושמרתיך", ועכשיו היה מתירא, ובגמרא מתרץ בפרק קמא דברכות (ד.) ובפרק חלק (סנהדרין צח ע"ב) וכן פירש"י בסמוך (פסוק י) דלכך היה ירא – שמא יגרום החטא. ומקשים על זה מהא דבפרק קמא דברכות (ז.) כל דבור שיוצא מפי הקב"ה לטובה – אפילו על תנאי אינו חוזר, ואם כן למה היה יירא, ואין לומר ד'נתלכלך בחטא' שאני כשהוא נתלכלך אחר ההבטחה, דהא ירמיה אמר לחנניה בן עזור (ר' ירמיה כח, ז, ט) "שמע נא הנביא אשר ידבר לשלום בבא דבר הנביא יוודע אשר שלחו ה'", ומוכח בזה כי הנביא אשר הוא לטובה – אי אפשר שישתנה אפילו בחטא, דאם לא כן איך יוודע בזה, שמא חטאו (כ"ה ברא"ם). ולא קשיא מהא דירמיה (יח, ט) "רגע אדבר וגו' לנטוע ולבנות ושב הגוי ההוא וכו'", התם בשכך דבר הקב"ה עם לבו, ולא יצא מפי הקב"ה לנביא, שאין בחלופו הכזבה, אבל כששלח הקב"ה הנביא להתנבאות לא ישתנה. וכך תירץ הרמב"ם ז"ל. וקשה על זה מהא דתניא (ברכות ד.) "עד יעבור עמך ה' עד יעבור וכו'" (שמות טו, טז) 'ראוים היו ישראל להיות נעשית להם נס בביאה שניה כמו בביאה ראשונה, אלא שגרם החטא', ואם כן איך יתכן כזה הבטחה שיצאה מפי הקב"ה וישתנה – והנביא ניבא בזה, וירץ הרד"ק ז"ל (ירמיה כח, ז) דהתם אם לא נתקיימה כולה – נתקיים מקצתה, אבל היכא שלא נתקיימה הנבואה כלל, כמו שהיה אצל ירמיה, בזה נראה שלא שלחו ה'. וכל אלו הדברים אין להם שורש ויסוד וענף:
והעיקר הוא כי חילוק יש בין הבטחה ובין נבואה, כי הדבר שלא נאמר אלא לשם הבטחה להבטיח את האדם – אין זה נבואה, שלא בא רק להבטיח את הצדיק לעשות עמו טוב, ובדין הוא שתבא לה שנוי מפאת המקבל, כי אחר שלא היתה רק מפני זכות אשר הובטח – ואותו המקבל אפשר שישתנה, וישתנה ההבטחה אשר הבטיח אותו הקב"ה. אמנם יבחן הנביא כאשר לא היה מתנבא להבטיח, רק שהוא אומר שכך שלחו להתנבאות שיהיה בעתיד, לא להבטיח. ולפיכך רוב דברי הנבואה הם בלשון עבר כאילו כבר נעשה, כלומר שכך נגזרה הגזירה לטובה מאת ה', לא כמו ההבטחה שהוא מבטיח את האדם לעתיד. וכל הבטחה היא אינה רק למקבל הבטחה, וכאשר ישתנה – משתנה, לאפוקי נבואה שהוא תולה הדבר בעצמו, לא בשום מקבל, רק בענין עצמו שכך יהיה. ומפני כי חנניא בן עזור אמר נבואתו כדכתיב בקרא (ר' ירמיה כח, ב) "הנה שברתי את עול מלך נבוכדנצר", כאילו כבר נעשה, ואין זה הבטחה, ובדבר הזה אמר לו ירמיה "שמע נא חנניא וגו'" (ר' שם, שם ז). וזה לשונם בב"ר בפרשה זאת (עו, ב) 'מכאן שאין הבטחה לצדיקים בעולם הזה', פירוש מפני כי בעולם הזה הם, ואפשר שישתנה מפאת המקבל. והרי מוכח בדברים אלו דבמקום הבטחה שאני:
ועוד בב"ר (שם) – '"ויען בניה בן יהודע אמן כן יאמר ה' וגו'" (ר' מ"א א, לו), והלא כבר נאמר (ר' דה"א כב, ט) "הנה בן נולד הוא יהיה איש מנוחה וגו'", אלא הרבה מקטרגין יעמדו מכאן'. הרי לך שבענין הזה שכבר שלח הקב"ה לדוד להתנבאות על שלמה המלך כדכתיב בקרא, ולא תוכל לתרץ כאחד מן הפירושים הנזכרים למעלה, שהרי שלחו להתנבאות ואפילו הכי היה ירא שמא לא תתקיים הנבואה, וכל זה מפני שאמרנו כי לא היה רק הבטחה לדוד, ולא היתה נבואה כמו שאר נבואות. ומה שהקשה (הרא"ם) מזה "עד יעבור עמך ה' וגו'" (שמות טו, טז), נבואה זאת לא נאמרה, אלא שכך ראוי לעשות ניסים בביאה שניה, דלא נזכר בפירוש, שאילו נזכר בפירוש שיהיו ניסים בביאה שניה – היה בודאי קשיא דהא לאו נתקיימה הנבואה, אלא התם לא בא רק להקיש, וההקש הזה שפיר הוא, דכך פירוש הכתוב – שקול לפני הקב"ה ביאה שניה כמו ביאה ראשונה, ואם כן בזה משמע כיון דשקול הוא ביאה שניה כמו ביאה ראשונה – לכל דבר הוא שקול, [גם] לעשות להם נס, דאין היקש למחצה (כריתות כב ע"ב), אלא שגרמה החטא לבטל שלא נעשה להם נס מפני החטא, ומכל מקום דבר הנביא יקום, שאמר כי שקולים הם לפניו בשוה, והיה ראוי בענין הנסים שיעשה להם נסים גם כן, אלא שגרם החטא. ועוד דהא "עד יעבור עמך ה'" הוא בעצמו גם כן הבטחה, דקאמר כי "עמך ה'" מפני שהם עמך אתה עושה להם ניסים תמיד, ובביאה שניה יש לך לעשות להם נסים כמו בביאה ראשונה, והרי היא הבטחה מפני שהם "עמך", ואם יגרום החטא – כיון שלא היה רק הבטחה בשביל שהם "עמך" – אין זה שינוי. וכאשר תדקדק בזה לא תמצא עוד קשיא. ועיין בפרשת שופטים (גו"א דברים יח, כב), ובספר גבורת ה' (פ"ז) שם בארנו יותר באורך, מכל מקום דברים אלו ברורים ולית בהו ספיקא: