עֹשֵׂ֥ה אֶ֙רֶץ֙ בְּכֹח֔וֹ מֵכִ֥ין תֵּבֵ֖ל בְּחָכְמָת֑וֹ וּבִתְבוּנָת֖וֹ נָטָ֥ה שָׁמָֽיִם׃
פירוש מהרז״ו
ותשכח ה' עושך נוטה שמים. הוקשה לו כמ"ש בפסיקתא שם מה ענין זה אצל זה שהיל"ל עושך ואוהבך וכדומה ע"כ דורש על פי מדה י"ז ע"פ המפורש בירמיה. ומ"ש שמים שמטו וארץ התמוטטה כוונתו ע"פ ישעיה נ"ד יו"ד כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט. וע"ל פל"ג סי"ד ד"ר פ"ג סט"ו. פר"א ס"פ כ"ג ביתר ביאור. שאף אם היו רואים שמטו אין לירא וק"ו שלא מטו אלא נטויין ועומדין. וז"ש נוטה שמים שעדיין נטויין ומיוסדין:
רש״ש
שם וכתיב מכין הרים בכוחו וגו'. רש"י והגרי"פ והגר"א מחקוהו. ולעד"נ דצ"ל עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו וגו'. והוא בירמי' (י) וסמיך ליה לקול תתו המון מים כו' והוא למוד אחר. וכ"מ מפורש במ"ר בראשית פי"ג דר' אושיעה דורש מהך קרא דעושה גדולות כו' ר' אחא מייתי ליה מהכא עושה ארץ כו'. גם הגי' שלפנינו יש ליישב דבסמוך להאי קרא דמכין הרים כו'. כתיב פקדת הארץ ותשוקקה וגו' ונכון בעז"ה:
אברבנאל
ולא הושאל לו הרעיון אשר הוא הדמיון והושאל לו מחשבה ותבונה. הקשו נגד הרב ממה שכתב אם לא כאשר דמיתי כן היתה (ישעיה י"ד כ"ד) ואמרו והיה כאשר דמיתי כן היתה, שייחס הכתוב לו ית' הדמיון, הפך מה שאמר. והשיבו שלא יוחס בכתוב הדמיון אליו, כי אם שהוא היה המדמה הדברים בנפש הנביא והוא פעל יוצא, כמו וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב י"א) ואומר אני שהרב נשמר מזה הספק באמרו שלא יוחס לו ית' רעיון שהוא דמיון, והוא שם דבר, עם היות שתיוחס לו פעולתו שאמר דמיתי, אמנם במחשבה והתבונה ייוחסו אליו בעצמותם במה שאמר ובתבונתו נטה שמים (ירמיה י' י"ב):