פרשנות מצטטת על ירמיהו כז:טז

לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר – לא תהא בה הויה, ושמואל אמר אעפ"כ צריכה גט ^נזמפרש בגמרא דצריכה גט מספק, דמספקא ליה אם הפסוק לא תהיה אשת המת החוצה ללאו אתא דהוי כשאר חייבי לאוין ותפסי בה קדושין או דאתא להורות ביחוד דלא תפסי בה קדושין ולכן צריכה גט מספק, ואחר הגט הותרה ליבום או לחליצה כמו שהיתה, ואם היה היבם כהן שאינו יכול לישא גרושה תצא מן הזר בגט כדי שלא יהא החוטא נשכר ויחלוץ לה יבמה.
והנה בסוגיא יבמות י"ג ב' מפרש בענין זה דב"ש מפרשי לשון החוצה מלשון חצונה ומרומז בזה דצרת ערוה מותרת להתייבם לאחיו, דדרשי לא תהי' אשת המת החוצה כמו החיצונה מכלל דאיכא פנימית והיא שריא, וב"ה ס"ל דהחוצה הוא כמו דכתיב אל החוץ, ולכן שוב א"א לפרש מלשון חיצונה. ולכאורה צ"ע בטעמייהו דב"ש דהא באמת כן הוא הכלל בכל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה' בסופה, כמו מצרימה, ירושלימה, וכדומה, וצ"ל משום דמצינו גם יוצאים מן הכלל וכמו ישובו רשעים לשאולה ואף כי יש דרשה על זה, בכ"ז שוב אין להכריע מזה עוד. וגם יש מקומות שלא נמצא לא למ"ד בתחלתה ולא ה"א בסופה וכמו וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל (מ"א י"ב א') וילך המלך ואנשיו ירושלים (ש"ב ה' ו') וכדומה הרבה, וגם הרבה מילים באו בכה"ק בנוספת ה"א בסוף שאי אפשר להורות שם על היחס שאליו וכמו מיטבתה (במדבר ל"ג) מארץ צפונה (ירמיה כ"ג) מבבלה (שם כ"ז) וכדומה. ולכן נטו ב"ש מהאי כללא דכייל ר' נחמיה ולא סבירי להו דנטיה היא במקום אֶל ומדהו"ל למכתב החוץ וכתיב החוצה לכן דרשו מה שדרשו.
ודע דבקדושין דף ע"ה ע"ב אמרו: ואלא מפני מה אסרום, מפני שהיו [הכותים] מיבמים את הארוסות ופוטרים את הנשואות, מאי דרשי לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, הך דיתבה חוצה היא לא תהיה לאיש זר אבל הך דלא יתבה חוצה תהיה לאיש זר. ופירש"י חוצה החיצונה. בזה אנו רואים דגם הני כותאי, לא אבו הלוך בדרך ר' נחמיה, וכבר השוו חז"ל בירושלמי (יבמות פ"א ה"ו) דרשות ב"ש וכותאי להדדי, וז"ל ר' סימון בשם ר' יוסי בשם נהוריי טעמון דב"ש לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, החיצונה לא תהיה לאיש זר, אתיא דב"ש כאילין כותאי שהן מייבמין את הארוסות ומוציאין את הנשואות דאינון דרשין חוצה החיצונה, מה מקיימין (ב"ש) [כותאי] ובן אין לו א"ר יעקב דרומייא קומי ר' יוסי ובן אין לו מן הנשואה החיצונה לא תהיה לאיש זר, א"ל לא יחסדונך [ב]כותאי דאת מקיים דרשיהון. תני רשב"א נומיתי לסופרי כותיים מי גרם לכם לטעות דלית אתון דרשין כר' נחמיה וכו' וכו' עכ"ל הירושלמי.
והנה אחד הראשונים בְדֵיקוּת לשוננו החכם הספרדי ר' יונה בן גנאח עזב גם הוא את האי כללא דר' נחמיה ויעמק חקר בדרך הוספת הה"א בכמה מלים בכתבי הקדש ויכר גם הוא וימצא, כי בתמונות כמו אלה באה הה"א נוספת ללא ענין, הלא כה דבריו בספרו הרקמה (צד ל"ח): ויש שיוסיפו הה"א על השמות הזכרים לבלי [להורות] ענין הנקבה וללא טעם שתחדש בהם בכמו אמרו (יחזקאל מ, יט) וימד רחב מלפני השער התחתונה, הה"א תוספת בו לבלי ענין הנקבה, ואיננו רחוק כי הטעם שבמלעיל להעיד על הענין הזה כאשר הוא אם לא תהיה בו ה"א, והמסורה עליו "לית דכותיה בטעם מלעיל" כו' והוספה על נגב באמרם נגבה לנחל (יהושע יז, ט) ומן הכת הזאת הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב) ר"ל הנגב ואין הה"א במקום אֶל כאשר חושבים רוב בני אדם ומשערים אותו אֶל הנגב, כי כבר נאמר (דהי"א כו, יז) לצפונה ליום לנגבה ליום, וכן ישובו רשעים לשאולה וקימו הה"א עם הלמ"ד אשר היא כמו אל בערן כו' וכו', וכבר נראה כי הה"א נוספות במלות האלה ללא ענין נקבה, וכי איננה בהנגבה, ומה שהוא דומה לו במקום אֶל, אבל הוא כמו שהיא באמרו הנה ימים באים וגו' מארץ צפונה (ירמיה כג) כו' וכבר סר הספק, כי היא נוספת ללא ענין תחדשהו אבל מנהג ממנהגי העברים כי לא יתכן לסבור בה"א מארץ צפונה שהיא מקום אֶל ולא שהיא לנקבה עכ"ל ר' יונה. ויש להעיר כי לדברי ר' יונה: "אבל מנהג ממנהגי העברים" יש סמך בירושלמי (פ"ק דמגילה הי"א) ר' סימון ור"ש בר נחמן תרויהון אמרין אנשי ירושלים היו כותבין ירושלים ירושלימה ולא היו מקפידין ודכותיה צפון צפונה תימן תימנה עכ"ל הירושלמי, ואין להאריך עוד בזה. .
(יבמות צ"ב ב')

לא האמינו וכו' הנה ארז"ל שאחר שעשה נבוזארדן ג' שנים ומחצה ולא יכול ליכנס רצה לחזור לארצו ויתן ה' בלבו למדוד החומה וחזר ומדד ביום הב' ומצא פחות טפחים ומחצה וכן בכל יום ויום עד שנבלעה כלה הה"ד לא האמינו כו' ויהי' דעת בעל המאמר כדעת המתרג' כי צר ואויב הם נ"נ ונבוזראדן והנה ראוי לשום לב אל דקדוק השיעור ההוא טפחים ומחצה בכל יום ואפשר יהיה על כי עברו על עשרת הדברות כנודע מדברי רז"ל וע"כ אפשר שהיה השיעור ההוא שהם עשר אצבעות שעשרת הדברים הם כנגד י' מאמרות הנקראים אצבעות כדברי רז"ל וכמאמר רבי מאיר לההיא כותי על המים העליונים התלוי' במאמר ומה אם אצבעך מעמיד המים אצבעו של הקב"ה עאכ"ו הרי קרא למאמר אצבע. ועל דרך הפשט יאמר בשום לב אל אומרו בשערי כי הצר או אויב באחד השערים נכנס והראוי יאמר בשער ירושלים או בירושלים אמנם הנה כתוב אצלנו על פסוק עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם כי ירושלם של מטה מכוונת כנגד ירושלם של מעלה ובכן הנכנס בשער ירושלם של מטה בשני שערים הוא נכנס כא' בשל מעלה ובשל מטה כמפורש אצלינו במקומו כי כ"כ שפע של מעלה בשל מטה שהוא כאלו של מעלה הוא למטה כי ע"כ היו בעזרה עומדים צפיפים ומשתחוים רוחים כי איזה הדרך מקום שעור ב' כפות רגליו יחזיק אדם שטוח כל גופו בו בפשיטות ידים ורגלים אם לא שמקום הרוחני של מעלה אשר היא כנגד המקום שהם בו למטה הוא כאלו הוא למעלה ועל כן אינו מן התימה יחזיק אפילו יותר מזה הרוחניות משולל מקום וגבול כנודע. כלל הדברי' כי קדושת שער ירושלם התחתונה גדולה עד שחשב העומד בשער ירושלם למטה כעומד בשער ירושלם של מעלה כנכנס ועומד בשני שערים כאחת וע"כ לא יעלה על לב בלתי מסכלי האמת כי לא יעצר כח צר ואויב לבא אל מקום קדוש כזה ע"כ לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב במקום שהוא ב' שערים כא' לרוב קדושתו ששער של מעלה היא כנמצא בו באופן שבבואו לא יבצר מבא בשני שערים כאחד גם כי אחד הוא השער אשר בא בו אך אין זה כ"א מחטאת נביאיה וכו' שמלאו את ירושלם דם נקי וטמאוה ונסתלקה הקדושה העליונ' ונמצא צר ואויב בא בשער א' בלבדה כי העליונה איננה שם. וביאור הכתוב מחטאת נביאיה בשום לב אל חסרון הוא"ו שלא אמר ועונות כהניה אך יאמר מחטאת נביאה הם נביאי השקר המתעים בכזביהם אומרים שלום שלום ואין שלום מבטיחים אותם כי טוב' תבא עליהם בעובד' עבודת אלילים ונמשך מחטאת נביאיה עונות כהניה הם כהני במות פסיליהם כי תחזקנה ידיהם בנבואות נביאיה שאת הצדיקים המנגדים אותם שפכו דמם כמים וטמאו הארץ וזהו השופכים בקרבה דם צדיקים ולא עוד אלא שעבירה גוררת עבירה שלפני עור היו נותנים מכשול כי הנה נעו עורים בחוצות כי בהיות החוצות פנויות היה להם טביעות בדרכים שהורגלו בהם והיו נמשכים והולכים אך עתה בשפוך כהניה דם צדיקים בקרבה היו פגרי החללים מכשלות תחת רגליהם ובהכשלם היו נעים ונדים בחוצות שלא היו רואים אם יטו על ימין או על שמאל ללכת לדרכם ובמקום היותם מדריכים אותם אדרבה היו מרדפים ומרעים אותם כי הלא בהיותם נעים בחוצות ממכשלות פגרי החללים לחתור להם דרך ללכת לא יבצר מהם בהתנועע' אנה ואנה בקרב החללים שיתגאלו בדמם כל מלבושיהם ואז מה היו עושים הכהנים הנזכרים סורו טמא קראו למו שהיו קוראים למו יסורו שהם טמאים מהדם פן יטמאו את עוברי דרך כי אומרו סורו הוא כמו סורו נא מעל אהלי האנשים שהוא סורו עצמכם כן היו קוראים למו ואומרים סורו טמא שיסורו עצמם פן יטמאו את זולתם וזה להבעיתם בהחפזם כי הלא עורים היו ובאין עינים ימששו ולא ימצאו דרך ומה גם לצאת מבין החללים ולבל יבואו בני אדם לאחוז בידיהם להוציאם מבין החללים ולהדריכם לדרכם סורו סורו אל תגעו בעורים המגואלים בדם בל תטמאו בהם וזהו כי תחלה נאמר למו ובאומרו סורו סורו אינו אומר למו אך יאמרו הוא כי סורו טמא היו אומרים לעורים עצמם ואומרו סורו סורו וכו' הוא סתם לנמצאים בחוצות והיה לבל ידריכו' ויתעכבו שם עד יסריחו שם מדם שנטבלו מלבושיהם וגם שיוסיפו להיות יותר נעים ונדים וזהו כי נצו שהוא כפירש"י לשון סרחון שהוא כי ע"י האמור הסריחו שם וגם נעו שהוסיפו להיות עוד נעים וזה אומרו גם נעו שהוסיפו על מה שנעו בראשונה ועתה חל עליו תיבת ביאור מה המה חטאת נביאיה וגם מה טעם היו נותנים הם וכהניה על שפכם דם צדיקים ובראשון היחל ואמר אמרו בגוים וכו' והוא כי חטאת נביאיה היו כי אמרו בגוים לא יוסיפו לגור שאחר גלית יהויקים וגלות יכניה עוד לא יוסיפו לגור בין הגוים והוא כמפורש בירמיה שהיו אומרים שלא בלבד בני האדם לא יגלו עוד כ"א גם הכלים שלקחו עם גלות יהויקים ועם גלות יכניה שיחזירום וזהו אמרו וכו' כי מה שאמרו נביאיה הי' כי בגוים לא יוסיפו לגור עוד אמרו התנצלות על כהניה ששפכו דם צדיקי' שנמשך גם עונות אחרי' והוא פני ה' חלקם את האנשי' החללים האלה מאצלו ולא עוד אלא שלא תהיה הריגתם כפרתם כ"א שלא יוסיף להביט' באותו עולם באופן שבדין הורגם ופירש מה היה עון הנרצחים שפני ה' חלקם לא יוסיף להביטם הלא הוא כי פני כהנים לא נשאו הם כהניה הנזכר שלא נשאו פניהם ע"כ הכהנים הנזכר זקנים לא חננו כ"א הרגום הם דם צדיקים אשר אמר השופכים בקרבה דם צדיקים שהיו צדיקים וזקנים שקנו חכמה:

וכי תאמר בלבבך. עֲתִידִין אַתֶּם לוֹמַר כְּשֶׁיָּבֹא חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר וּמִתְנַבֵּא "הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה" (ירמיהו כ"ז), וְיִרְמְיָהוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ "אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים" שֶׁלֹּא גָּלוּ עִם יְכָנְיָה, "בָּבֶלָה יוּבָאוּ" עִם גָּלוּת צִדְקִיָּהוּ (שם):