וַיֹּ֙אמֶר֙ יִרְמְיָ֣ה הַנָּבִ֔יא אָמֵ֕ן כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה יְהוָ֑ה יָקֵ֤ם יְהוָה֙ אֶת־דְּבָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר נִבֵּ֗אתָ לְהָשִׁ֞יב כְּלֵ֤י בֵית־יְהוָה֙ וְכָל־הַגּוֹלָ֔ה מִבָּבֶ֖ל אֶל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃
קרית ספר
וכיצד היא נשיאות כפים בגבולים כשיגיע שליח ציבור לעבודה נעקרין ממקומם ועולי' לדוכן דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. ואם לא עלה בעבודה שוב אינו עולה דכתיב וירד מעשות וגו' אלמא בעוד העבודה בידו ברך ואחר כך וירד מעשות וגו' אלמא השתא הוא דגמר. ועומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם עד שישלים ש"צ הודאה ואז מחזירים פניהם כלפי העם בקריאה שקורא אותם כהנים. ופושטין אצבעותיהם דכתיב אמור להם שיקראם כהנים ומכלל דפניהם כלפי ההיכל דאלו פניהם מתחלה כלפי העם לא הוה צריך לקוראם כהנים דהיינו אמור להם דקאמר קרא. ומגביהים ידיהם כנגד כתפיהם דבהכי הוי נשיאות ידים דכל הזרוע מקרי יד דכתיב וקשרתם לאות על ידך דהיינו זרוע ולמטה מן הכתפים לא מקרי נשיאות ידים דהיינו מקום היד ממש אלא צריך להגביהם כנגד כתפותיהם. ומתחילים יברכך מדרבנן משום דהכהנים ברכו וצריך שמיד יתחילו במצות ברכת כהנים ולא תהא ההתחלה תלויה באחר שיקרו אותם עד שהם יתחילו ואחר כן יקרו אותם. ושליח ציבור מקרה אותן מלה במלה והן עונין שנאמר אמור להם עד שיאמר. כשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן וכן בשני וכן בשלישי. ונראה דעניית אמן בברכה שהיא מדאוריתא כגון ברכת המזון וברכת התורה שהוא חיוב לענות אמן מדאוריתא מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל דמשמע נמי בכל ברכה שאנו מגדילים ומברכים שמו הבו גודל והיינו בעניית אמן וכתיב נמי בירמיה אמן כן יעשה ה' יקים ה' את גו' דמשמע דיש בו אמנת דברים וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת. ומכוונים הציבור פניהם כנגד פני הכהנים דכתיב אמור להם ומשמע כמי שאומר לחברו דהוא פנים כנגד פנים.
רש"י
בן שלמיה בן חנניה. הוא חנניה בן עזור בן בנו היה זה ולכך יחסו הכתוב ללמד שכל המחניף לרשע סוף נופל בידו או ביד בנו או ביד בן בנו וירמיה החניף לו שאמר לו אמן יקים ה' את דבריך (לעיל כח), ומדרש אגדה שצוה חנניה את בנו ראה שאני מת על ידי ירמיה והעמידני שקרן בנבואתי אם תוכל להכשילו הכשילהו ובנו צוה גם הוא לבניו כך וכשהגיע שעה הכשילו:
רי"ף
(*ד"ת מ"זאמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן [יש] בו שבועה כשעונה אמן אחר השבועה בו קבלת דברים אי אמר לו תקיים לי תנאי כך וכך וענה אמן קבל דבריו לחייב לקיים התנאי בו אמונת דבריו שהוא לשון תפלה כמו יהי רצון בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן בו קבלת דברים דכתיב ואמר בל העם אמן בו אמונת דברים דכתיב (ירמיהו כ״ח:ו׳) ויאמר ירמיה אמן כן יעשה) אמר ר"א לאו שבועה הן שבועה אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני [*ד"תהן הן תרי זימני] דכתיב (בראשית ט׳:י״א) ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וכתיב (בראשית ט׳:ט״ו) ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר וכתיב (ישעיהו נ״ד:ט׳) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו' ומדלאו לאו שבועה הין הין נמי שבועה המקלל עצמו בכולן עובר בלא תעשה דכתיב (דברים ד׳:ט׳) השמר לך ושמור נפשך וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה חברו דכתיב (ויקרא י״ט:י״ד) לא תקלל חרש: