פרשנות מצטטת על ירמיהו לא:טז

ובמדרש ראובן שמעון לוי ויהודה, כל השבטים כלן על שם הגאולה נקראו, ראובן (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי את עני עמי, שמעון(שם ב) וישמע אלהים את נאקתם, לוי (זכריה ב׳:ט״ו) ונלוו גוים רבים אל ה', יהודה (ישעיהו י״ב:א׳) אודך ה' כי אנפת בי, יששכר (ירמיהו ל״א:ט״ז) כי יש שכר לפעולתך, זבולן (מלכים א ח׳:י״ג) בנה בניתי בית זבול לך, בנימן (ישעיהו ס״ב:ח׳) נשבע ה' בימינו, דן (בראשית ט״ו:י״ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי, נפתלי על שם (שיר השירים ד׳:י״א) נפת תטופנה שפתותיך, גד על שם (במדבר י״א:ז׳) והמן כזרע גד הוא, אשר על שם (מלאכי ג׳:י״ב) ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ, ויוסף על שם (ישעיהו י״א:י״א) יוסיף ה' שנית ידו, כך דרשו בתנחומא וי"ב שבטים אלו מפני שעתידין שיעלו לששים רבוא בגאולת מצרים תמצא ראשי אותיות שלהן עולים ששים רבוא פחות ג' אלפים ואין לוי בכללם שאינו בכלל פקודי בני ישראל,

המשמעות המקובלת של תיבת "תקווה" מבטאת ציפייה לטוב עתידי: "ויש תקווה לאחריתך, נאום ה'" (ירמיה לא, טז), "כי יש לעץ תקווה אם ייכרת" (איוב יד, ז), וכן "כל זמן שאדם חי – יש לו תקווה. מת – אבדה תקוותו..." (ירושלמי, ברכות ט, א). זו גם, כידוע, משמעות המילה בהמנון מדינת ישראל, יצירתו של נפתלי־הרץ אימבר (משנת 1877). אך במקרה שלפנינו ייתכן שלויטס איש יבנה משתמש בתיבה זו במשמעות אירונית: כל מה שאדם יכול לקוות ולצפות לו הוא בסופו של דבר להיעשות מאכל לתולעים. עם זאת אפשר שהוא מקנה לתיבת "תקווה" משמעות אחרת: עתיד, גורל. "תקווה" הוא גם חוט (מלשון "קו") הנמתח ממקום למקום, כפי שעולה, למשל, מסיפור המרגלים ביריחו, המבקשים מרחב לקשור בחלונה את "תקוות השני" (יהושע ב, כא) או "חוט השני" (שם, יח) ולפי זה "תקווה" הוא קו החיים שעליו מהלך כל אדם ואדם עד לסופו. קו החיים האנושי, אומר לויטס, מוליך בהכרח אל הכיליון והאבדון, וראוי לזכור זאת בכל עת.

אקברה שם. וְלֹא הוֹלַכְתִּיהָ אֲפִלּוּ לְבֵית לֶחֶם לְהַכְנִיסָהּ לָאָרֶץ, וְיָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבְּךָ עָלַי; אֲבָל דַּע לְךָ שֶׁעַל פִּי הַדִּבּוּר קְבַרְתִּיהָ שָׁם, שֶׁתְּהֵא לְעֶזְרָה לְבָנֶיהָ כְּשֶׁיַּגְלֶה אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן, וְהָיוּ עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שָׁם, יוֹצֵאת רָחֵל עַל קִבְרָהּ וּבוֹכָה וּמְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגוֹ' וְהַקָּבָּ"ה מְשִׁיבָהּ יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם (ירמיהו ל"א). וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם כְּרוּב אַרְעָא – כְּדֵי שִׁעוּר חֲרִישַׁת יוֹם; וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהָיָה לָהֶם קֶצֶב שֶׁהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ כְּדֵי מַחֲרֵשָׁה אַחַת, קורדיי"א בְּלַעַז, כִּדְאָמְרִינַן כָּרֵיב וְתָנֵי; כְּמָה דְּמַסִּיק תַּעֲלָא מִבֵּי כַּרְבָּא: