בְּשָׁל֣וֹם תָּמ֗וּת וּֽכְמִשְׂרְפ֣וֹת אֲ֠בוֹתֶיךָ הַמְּלָכִ֨ים הָרִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר־הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ כֵּ֚ן יִשְׂרְפוּ־לָ֔ךְ וְה֥וֹי אָד֖וֹן יִסְפְּדוּ־לָ֑ךְ כִּֽי־דָבָ֥ר אֲנִֽי־דִבַּ֖רְתִּי נְאֻם־יְהוָֽה׃ (ס)
אבן עזרא
יבא וגו'. [יבואו] הצדיקים בשלום על קברם, כטעם בשלום תמות (ירמיה ל"ד ה') ואתה תבא אל אבותיך בשלום (בראשית ט"ו ט"ו):
תוספות יום טוב
רבי יהודה אומר ניוול הוא זה. לשון הר"ב שהורגו מעומד. ובברייתא פירש דטעמא דפליג ר' יהודה אדרבנן. מפני שאמרה תורה כו'. הכי תניא אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא. אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה כו'. ונמצינו למדין דר"י לא יקרא ניוול למיתה שאמרו רבנן אלא מפני שאמרה תורה כו'. ולא דקפדינן אניוול. דהא המיתה שהוא אומר היא מנוולת. כמו שאמר בעצמו. ולשון רש"י רבי יהודה אומר ניוול הוא זה השתא משמע מפני שהורגו מעומד ונופל. ע"כ. וכ"כ נ"י. ומה שכתב הר"ב ואמרו ליה רבנן כיון דכתיב סייף באורייתא כו' לאו מינייהו גמרינן. דאי לא תימא הכי. הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי. היכי שרפינן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו. אלא כיון דכתיב שרפה באירייתא דכתיב (ירמיה ל"ד) ובמשרפות אבותיך וגו' לאו מינייהו קא גמרינן. הכי נמי כיון דכתיב סייף כו'. ומ"ש הר"ב דאמר קרא נקם ינקם. נקימה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר (ויקרא כ"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית. הוי אומר נקימה זו סייף. כדתניא בגמרא [דף נ"ב] ומ"מ תימה על הר"ב דהוה ליה למנקט מקרא המפורש בו חרב דאמר קרא לפי חרב. גבי עיר הנדחת. ובגמרא פריך ואימא דבריז ליה מבריז. [תוקעה בבטנו או בגרונו. רש"י] ומשני לפי חרב כתיב [פיפיות של חרב. ב' צדדין] ואימא דעביד ליה גיסטרא [חולקו לארכו לשנים] אמר קרא ואהבת לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה:
תורה תמימה
כמעשה ארץ מצרים וגו'. אי כמעשה יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם, ת"ל ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי לך אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם בומפרש בתו"כ מה היו עושין האיש נושא איש והאשה אשה ואיש נושא אשה ובתה ואשה נישאת לשנים. ומבואר דעיקר הקפידא הוא רק על מעשים מכוערים ופרוצים שנוהגים בהם, וכן דברים שיש בהם משום שמץ עבודת כוכבים, וכ"כ בב"י ליו"ד סי' קע"ח בשם מהרי"ק.
אך קשה לי לפי"ז מ"ש בסנהדרין נ"ב ב' מצות הנהרגין [הרוגי ב"ד] בסייף, כדרך שהמלכות עושה, ופריך ר' יהודה והכתיב ובחקותיהם לא תלכו, ואמרו לו חכמים, כי דבר המפורש בתורה לאו מינייהו קא גמרינן, ר"ל וסייף כתיב בתורה דילפינן מדרשה, ולא איכפת לן אם גם הם נוהגים כן, והביאו ראיה לזה מהא דקי"ל (ע"ז י"א א') שורפין על המלכים [ר"ל במיתת מלכים שורפים בגדיהם וכלי תשמישם כדי שלא ישתמש בהם הדיוט], והאיך עבדינן הכי והכתיב ובחקותיהם לא תלכו, וגם הם נוהגים כן, אלא כיון דכתיב שריפה בתורה [דכתיב בצדקיהו (ירמיהו ל״ד:י״ד) ובמשרפות אבותיך וגו' עי"ש] לאו מינייהו קא גמרינן, ה"נ כן, יעוי"ש.
ולפי המבואר דאינו אסור משום ובחקותיהם רק מה שעושים לשם פריצות או עבודת כוכבים קשה בכל השקלא וטריא בזה, שהרי אין בזה ובזה, בהריגת סייף ובשריפה על המלכים, לא משום פריצות ולא משום עבודת כוכבים, כי ההריגה בסייף הוא מפני שהיא מיתה קלה משארי מיתות והשריפה על המלכים הוא מפני הכבוד כמו שכתבתי, וצ"ל דטעמים אלו רק לנו הם, אבל לדידהו יש בדברים אלה ענין עבודת כוכבים, וצ"ע.
ועיין בב"י ליו"ד סי' קע"ח דפרטי המצות ובחקותיהם לא תלכו אינו מבואר בתורה, ולכן הדבר מסור לחכמים, ומטעם זה התירו לקרוב למלכות ללבוש בגדיהם וכו', וחדוש שלא העיר שכן כתבו גם התוס' בב"ק פ"ג א'. ובזה יתיישב מה שקשה לדעת הרמב"ם פי"א מחקות העכו"ם דלוקין על לאו זה, א"כ איך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה [בלבישת בגדיהם לקרוב למלכות], אבל עפ"י הסברא שפרטי המצוה מסורין לחכמים הוי הם אמרו והם אמרו, לאסור לשאר בני אדם ולהתיר לקרוב למלכות. .
(שם)
אך קשה לי לפי"ז מ"ש בסנהדרין נ"ב ב' מצות הנהרגין [הרוגי ב"ד] בסייף, כדרך שהמלכות עושה, ופריך ר' יהודה והכתיב ובחקותיהם לא תלכו, ואמרו לו חכמים, כי דבר המפורש בתורה לאו מינייהו קא גמרינן, ר"ל וסייף כתיב בתורה דילפינן מדרשה, ולא איכפת לן אם גם הם נוהגים כן, והביאו ראיה לזה מהא דקי"ל (ע"ז י"א א') שורפין על המלכים [ר"ל במיתת מלכים שורפים בגדיהם וכלי תשמישם כדי שלא ישתמש בהם הדיוט], והאיך עבדינן הכי והכתיב ובחקותיהם לא תלכו, וגם הם נוהגים כן, אלא כיון דכתיב שריפה בתורה [דכתיב בצדקיהו (ירמיהו ל״ד:י״ד) ובמשרפות אבותיך וגו' עי"ש] לאו מינייהו קא גמרינן, ה"נ כן, יעוי"ש.
ולפי המבואר דאינו אסור משום ובחקותיהם רק מה שעושים לשם פריצות או עבודת כוכבים קשה בכל השקלא וטריא בזה, שהרי אין בזה ובזה, בהריגת סייף ובשריפה על המלכים, לא משום פריצות ולא משום עבודת כוכבים, כי ההריגה בסייף הוא מפני שהיא מיתה קלה משארי מיתות והשריפה על המלכים הוא מפני הכבוד כמו שכתבתי, וצ"ל דטעמים אלו רק לנו הם, אבל לדידהו יש בדברים אלה ענין עבודת כוכבים, וצ"ע.
ועיין בב"י ליו"ד סי' קע"ח דפרטי המצות ובחקותיהם לא תלכו אינו מבואר בתורה, ולכן הדבר מסור לחכמים, ומטעם זה התירו לקרוב למלכות ללבוש בגדיהם וכו', וחדוש שלא העיר שכן כתבו גם התוס' בב"ק פ"ג א'. ובזה יתיישב מה שקשה לדעת הרמב"ם פי"א מחקות העכו"ם דלוקין על לאו זה, א"כ איך יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה [בלבישת בגדיהם לקרוב למלכות], אבל עפ"י הסברא שפרטי המצוה מסורין לחכמים הוי הם אמרו והם אמרו, לאסור לשאר בני אדם ולהתיר לקרוב למלכות. .
(שם)