מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר־יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָֽם׃
ברטנורא
ויהי מקץ כתרגו' מסוף וכל לשון קץ סוף הוא נראה דרש"י בא לאפוקי מן המפרשים דקץ ר"ל קצת ולכך אמר כל לשון קץ סוף הוא לפי שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ואילו היה אומ' מקצת לא היינו יודעים כמה הוא אותו קצת ועוד דלא הוה שייך לומ' מקצת שנתים ימים וע"כ אמ' סוף הוא ואי קשיא לך מקץ שבע שנים תעשה שמטה גם הוא ר"ל סוף הנשמטות מדבר הכתו' והשביעית אינה משמטת אלא בסופה וכן מה שאמ' בפ' וילך מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות ר"ל בסוף השביעית ואף כי ר"ח תשרי ר"ה לשמיטין מ"מ ל' יום אחר השמטה נחשב מן השמטה. ואם יקשה לך מה שכתוב בספר (ירמיה ל"ד י"ד) ירמיה מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו לכך חזר וכתב א"כ ועבדך שש שנים אבל כשאמ' להן מקץ שבע שנים ולא אמ' להן מקץ שש כדי שלא יטעו במה שטעו אח"כ להחזירם אחר השנה השביעית ולכך אמ' להם שלא יחזירום עוד אח"כ כי גם מקץ שבע שנים ישלחו וכו'. מהר"ר:
חזקוני
ויהי מקץ פרש״י כתרגומו מסוף וכו׳ לומר אם תפרשהו אחר לשון העברי יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר שהוא דוגמא ומקצה אחיו לקח ומשמע כשעברו מקצת שתי השנים שיצא שר המשקים. עכשיו בא התרגום ללמדינו כשעברו כל השתי שנים ופרעה חלם. ועוד מצינו מקץ שהוא לשון תחלה מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו, דירמיה.
דעת זקנים
ויהי מקץ. פרש"י לשון סוף כתרגומו. ולכך הוצרך לפרש כן לפי שמצינו מקץ שהוא תחלה דכתיב בירמיה מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי גבי עבד עברי. והתם תחלת שבע' קאמר דהא כתיב בתור' שש שנים יעבוד ותו לא. אבל מקץ שבע שנים תעש' שמטה אין להביא ראיה דהא איצטריך מקץ למימר דאין שביעית משמטת אלא בסופה כנ"ל