וַיְהִ֣י בַשָּׁנָ֣ה הַ֠חֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִ֨ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֤הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַתְּשִׁעִ֔י קָרְא֨וּ צ֜וֹם לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה כָּל־הָעָ֖ם בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם וְכָל־הָעָ֗ם הַבָּאִ֛ים מֵעָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה בִּירוּשָׁלִָֽם׃
רשב"ם
כי קרא שמטה לה' - כלומר: כי הגיע זמן שמטה כמו: מקראי קדש קרא עלי מועד, קראו צום, כלם לשון זמן.
שד"ל
קרוא מקרא, מצינו במועדים אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש (ויקרא כ"ג ב), ומצאנו בצומות קראו צום (מלכים א' כ"א ט' וי"ב וירמיה ל"ו ט'), וכן קדשו צום קראו עצרה (יואל א' י"ד, ב' ט"ו), ומצאנו בשנת היובל וקראתם דרור בארץ (ויקרא כ"ה י'), נראה שהקריאה הזאת היא הכרזה ופרסום (כדעת רמב"מן על פסוק אלה מועדי ה'), והיא מעשה ב"ד שקובעין ומקדשין החדשים והמועדים, ומודיעים אותם לקהל, אם בקול שופר (כמו שהיה הענין בשנת היובל), ואם בקריאה והכרזה ממש, ויפה אמרו רז"ל אשר תקראו אותם, אתם אפילו שוגגין וכו' כי התורה מסרה קביעותם לבית דין ומפני שהיתה קביעות המועדים מתפרסמת בקריאה, אמרו דרך השאלה קרא עלי מועד (איכה א' ט"ו) שענינו קבע וגזר. אמנם מלת מקרא קדש נ"ל שאיננה מן הענין הזה, אך ענינה (כדעת הרמ"בן על אלה מועדי ה') ענין אסיפה וקבוץ, כי מפני שאסיפת העם תהיה על ידי קריאה וזעקה, יאמרו קרא (ישעיה ל"א ד') וזעק (שופטים ד' י' וי"ג). וצעק (שמואל א' י"ג ד') להורות על אסיפת העם, ומקרא קדש ענינו אסיפה של קדושה לכבוד היום המקודש, ומקראי קדש (ויקרא כ"ג ב' ול"ז) הוא כפל ענין של מועדי ה', כי גם מועד ענינו התוועדות וקבוץ, ונ"ל (נגד הנגינה) שאין מקראי קדש דבק עם אשר תקראו אותם, אלא עם אלה מועדי ה', כלומר אלה מועדי ה' (ימי קבוץ לשם ה') מקראי קדש (ימי קבוץ לקדושה) אשר תקראו (תקבעו ותכריזו) אותם, וכמפורש בפסוק ד' אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. והנה יום השבת להיותו קבוע ועומד משבעה לשבעה ימים אינו צריך הכרזה, ויפה העיר הרמ"בן כי אין השבת נכלל באלה מועדי ה' אשר תקראו אותם, ואע"פ שהוא נזכר שם (פסוק ג') אינו אלא כמאמר מוסגר (עיין פירושו שם); ושש תקיעות שהזכירו בתלמוד (שבת ל ה ב') אינן להודיע היום, אלא להודיע השעה. לפיכך נ"ל כי מה שישעיה אומר כאן חדש ושבת קרוא מקרא, אין הכוונה לקרוא ולהכריז את יום החדש ואת יום השבת, אך חדש ושבת טעמו בחדש ובשבת (על דרך כי ששת ימים עשה ה', שמות כ' י"א, וכמהו רבים), והקריאה האמורה כאן היא למקרא העדה, לקרוא העם לבוא לבית המקדש להיות נעצרים לפני ה'. וזהו שאמר אחריו לא אוכל און ועצרה. והקריאה הזאת איננה אמורה בתורה, ונראה שהיתה נוהגת בימי המלכים הכשרים. גם היה אפשר לפרש לא תוסיפו לקרוא לחדש ולשבת ימי מקרא, כלומר לא תוסיפו לעשותם ימי אסיפה ועצרה; אך קשה בעיני שתהיינה שתי מלות משרש אחד הסמוכות זו לזו (קרוא מקרא) נאמרות לשתי הוראות שונות (קריאת שם, ואסיפה).