פרשנות מצטטת על ירמיהו לז:יח

ולעבדיך ג' דין ואידך ולעבדיך מקנה ובירמיה מה חטאתי לך ולעבדיך בהתחננו לצדקיהו כששמוהו בבור מלמד שאפילו אם היו מחביאים עצמם תחת הקרקע שם היו באים הצפרדעים ומשחיתים בהם וגם משחיתים יבול השדה עד שלא נשאר מרעה למקנה:

ובספר הזוהר [קדושים פ"ו א'] אמרו רבותינו ז"ל כד ברא קדוש ברוך הוא עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי. <תרגום - כשברא הקב"ה את העולם התקין כל דבר ודבר כל אחד ואחד בצד שלו>. ומני עלייהו חילין עילאין. <ופקד עליהם כוחות עליונים>. ולית לך אפילו עשבא זעירא בארעא דלית לה חלה לעילא. <ואין לך אפילו עשב קטן בארץ שאין לו כח למעלה>. וכל מה דעבדין כל חד וחד עביד בתוקפא דההוא חילא עילאה דממנא עליה לעילא. <וכל מה שעושה כל אחד ואחד עושה בהתגברות של הכח העליון הממונה עליו למעלה>. וכולהו גזירין בדינא על דינא נטלין על דינא קיימין ביה מן דנפיק ליה מן קיומיה לבר. <וכולם נגזרים בדין ועל הדין נוסעים ועל הדין מתקיימים בו מי שיוצא לו מן קיומו לחוץ>. וכולהו ממנן מיומא דאיתברי עלמא ואתפקדת שולטניה על כל מלה ומלה. <וכל הממונים מיום שנברא העולם נתמנו שליטים על כל דבר ודבר>. עאלין על נימוסא דממנא אחרא עילאה דנטל כל חד וחד. <וכולם מתנהגים על פי חוק אחר עליון שמקבל כל אחד ואחד>. כדכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. <כמו שכתוב "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה">. כיון דנטל ההוא חק כלהו אקרון חקותי. <כיון שמקבלים חוק זה נקראים כל הממונים חוקותי>. וההוא חק דאיתיהיב להוא מן שמייא קאתי וכדין איקרון חוקות שמים. <וחוק ההוא הניתן להם בא משמים ועל כן נקראים חוקות שמים>. ומנא לן דמן שמיא קאתי. <ומאין לנו שמן השמים באים>. דכתיב כי חק לישראל הוא. <כי כתוב "כי חק לישראל הוא" (תהלים פא ה)>. ועל דא כתיב את חוקותי תשמרו. <ועל כן כתוב "ואת חוקותי תשמורו">. בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. <משום שכל אחד ואחד ממונה על דבר ידוע בעולם שבחק ההוא>. ובגיני כך אסיר ליה למחלף זיינין ולאעלאה זינא בזינא אוחרא בגין דעקר כל חילא וחילא מאתרייהו ואכחיש פמלייא דלעילא ואכחיש פומבי דעלמא. <ומשום זה אסור להחליף המינים ולהביא מין במין אחר משום שעוקר כל כח וכח ממקומו ומכחיש פמליא של מעלה ומכחיש הפרסום של מעלה>. כלאים מהו כלאים. <"כלאים" מהו כלאים>. מאן דיהיב אחרא דבי סטרונא כד"א אל בית הכלא. <כמי שנותן איש אחר בבית האסורים כמו שכתוב "אל בית הכלא (ירמיהו ל״ז:י״ח חי')>. בגין דלא למעבד מידי. <אוסרו כדי שלא יוכל לעשות כלום>. דכלאים ומאן דיהיב אחרא דבי סטרונא מניעותא דמנע לכל א??נון חילין מעיבידתא דלהון. <"כלאים" פירוש שני, כמי שמביא איש אחר לבית האסורים לשם מניעה שמונע לכל הכוחות מפעולה הראויה להם>. כלאים ערבוביא דעייל ערבובייא לחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כד"א ובגד כלאים שעטנז. <"כלאים" פירוש שלישי, ערבוביא, שמעלה ערבוביא לכח עליון ומכחיש פרסום המלך כמו שכתוב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך">. תא חזי ומעץ הדעת טוב ורע. <בוא וראה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו">. הא איתמר דשני פקודא דמלכא ואחליף עץ החיים דביה אשתלים כולא וביה תלייא מהימנותא ואיתדבק באתר אחרא. <ולמדנו ששינה מצות המלך והחליף עץ חיים שבו נשלם הכל ובו תלוי האמונה ונתדבק במקום אחר>. והא תנינן בכולא בעיא בר נש לאחזאה עובדא כעובדא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאיצטריך. <והרי למדנו בכל דבר צריך האדם להראות מעשה כעין של מעלה ולעשות המעשה כמו שצריך>. ואי שני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשריא ביה מלה אחרא דלא איצטריך. <ואם המעשה נשתנה בדבר אחר הוא מושך עליו שישרה בו דבר אחר שאינו צריך>. ותא חזי בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא באורח מישר כמה דאיצטריך נגיד ונפיק ושריא עילוויה רוחא עילאה קדישא. <בוא וראה בשעה שאדם מראה מעשה למטה בדרך ישר כמו שצריך נמשך ויוצא ושורה עליו רוח קדוש עליון>. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורח עקימא דלאו איהו אורח מישור כדין נגד ונפק ושריא עילויה רוחא אחרא דלא איצטריך. <ובשעה שמראה מעשה למטה בדרך עקום שאינו דרך הישר אז נמשך ויוצא ושורה עליו רוח אחר שאינו צריך>. וסטר ליה לבר נש לסטר אחרא בישא. <שמטה את האדם לצד אחר הרע>. מאן משיך עליה ההוא רוחא. <מי משך עליו רוח ההוא>. הוי אומר ההוא עובדא דאחוי בסטרא אחרא. <הוי אומר מעשה ההוא שהראה בצד האחר>. כתיב דרשה צמר ופשתים. <כתוב "דרשה צמר ופשתים">. ומה דרשה. <ומה דרשה>. דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון. <שמבקשת ודורשת על צמר ופשתים מי שמחבר אותם יחד, כדי להענישו>. ואי תימא בציצית אמאי שרי. <ואם תאמר בציצית למה מותר>. הא אוקמוה. <הרי העמדנו>. אבל התם ההוא לבושא בתקונא באשלמות עובדא כדקא חזי. <אבל שם הרי לבוש ההוא כתקונו בשלמות המעשה כראוי>. תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא. <עוד "דרשה צמר ופשתים" לעשות נקמה>. אבל אימתי שריא. <אבל מתי שורה בהם הקדושה>. בשעתא דאיהו בשלימותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. <בשעה שהוא בשלמות שכתוב "ותעש בחפץ כפיה">. וציצית אוקימנא דהא התם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עבד מידי. <וציצית הרי העמדנו ששם נמצא השעטנז בכלל ההוא של השלמות ואינו עושה משהו>. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתא לחברא לון כחדא איתער רוחא דלא איצטריך. <אבל בשעה שהמעשה לא נמצא בשלמות מי שבא לחבר צמר ופשתים יחד מתעורר עליו רוח שלא צריך>. מלה דא מאן מוכח. <דבר זה מי מוכיח>. קין והבל מוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא. <קין והבל מוכיחים שזה בא מצד אחד וזה בא מצד אחר>. ובגיני כך לא לבעי לון לחברא לון כחדא. <ומשום זה לא צריכים לחבר אותם יחד>. וקורבנא דקין אתרחק מקמיה קורבניה דהבל. <וקרבנו של קין נתרחק מפני קרבנו של הבל>. ועל דא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. <ועל כן "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך">. לא יעלה עליך רוחא אחרא דשלטא בך. <לא יעלה עליך רוח אחר לשלוט בך>. ואיצטריך ליה לבר נש לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריה עלויה רוח עילאה רוח קדישא לאתקדשא. <וצריך האדם להראות מעשה כשר כראוי ובמעשה ההוא שורה עליו רוח קדוש רוח עליון להתקדש בו>. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. <בא להטהר מקדשים אותו שכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני">. ומעץ הדעת לא תאכלו ממנו. <"ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו">. ומה על דא גרים אדם מותא לעלמא. <ומה על זה גרם אדם מיתה לעולם>. מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. <מי שמראה מעשה אחר שלא צריך על אחת כמה וכמה>. שור וחמור אוכחן דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. <שור וחמור יוכיחו שכתוב "לא תחרוש בשור וחמור יחדו">. בגין דאתער לאתחברא סיטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. <משום שמעורר הסטרא אחרא להתחבר יחד להרע לעולם>. מאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. <ומי שמפריד אותם מרבה שלום בעולם>. אוף הכי מאן דפריש לון כההוא גוונא דקא אמרן דלא אשתכח שוע טווי ונוז כחדא האי בר נש אסגי שלמא עליה ועל עלמא. <אף כאן בצמר ופשתים מי שמפריד אותם באופן ההוא כמו שאמרנו שלא יהיו שוע טווי ונוז ביחד אדם ההוא מרבה שלום עליו ועל כל העולם>. ועל דא קרבנא דקין מאי הוי. <ועל כן קרבנו של קין מה היה>. פשתים. <פשתים>. קרבנא דהבל צמר. <וקרבנו של הבל צמר>. לאו דא כדא. <אין זה כזה>. רזא דכולא קין כלאים הוה ערבוביא דלא איצטריך. <וסוד הכל קין היה כלאים ערבוביא שלא צריך>. סיטרא אחרא כלא דינא חוה ואדם וקרבניה מההוא סטרא קאתי. <כי היה מסטרא אחרא שאינו כדין אדם וחוה וקרבנו בא מצד ההוא>. הבל מזיינא אחדא אדם וחוה. <הבל ממין אחד של אדם וחוה>. ובמעהא דחוה איתבריאון תרין אילין סטרין. <ובמעיה של חוה נתחברו אלו שני הצדדים>. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיין מינייהו תועלתא לעלמא ואיתאבידו. <ומשום שנתחברו יחד לא באה תועלת מהם לעולם ונאבדו>. ועוד יומא דין סטרא דלהון קיימא. <ועד היום הזה הצד שלהם נמצא>. ומאן דאחזי גרמיה בעוברא דחיבורא דא איתער עליה אינון סיטרין ולא יכיל לאתקיימא ושריה עלויה רוחא אחרא דלא איצטריך. <ומי שמראה את עצמו במעשה של חבור הזה מעורר אלו הצדדים יחד ולא יכול לעמוד ושורה עליו רוח אחר שלא צריך>. וישראל בען לאתערא עלייהו רוח קדישא למיהוי קדישין ואשתכח לשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. <וישראל צריכים לעורר עליהם רוח קדוש להיות קדושים שימצאו בשלום בעולם הזה ובעולם הבא>. ומזה המאמר תבין למה הותר כלאים בציצית כי הרמז הוא לאשת חיל הנאמר עליה דרשה צמר ופשתים והבן זה מאד. וטעם על ארבע כנפות כסותך תבין מסוד ארבע ראשי נהרות כד"א כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א ז') כי הטלית כלול מכולם וזה טעם להוציא בת שלש. וטעם הזכירו שור וחמור רמוז מתוך דברינו. ועוד כי שניהם רומזים למדת הדין שנאמר ופני השור מהשמאל (יחזקאל א י') שהרמז לקשה והחורש בשניהם מזווג דין בדין בלי מתוק רחמים בנתים. ויש עוד אומרים כי השור רמז למדת הדין של מעלה כמו שפירשתי וכשמזדווג עמו החמור הבא מכח הנחש הקדמוני שהטיל זוהמא בחוה אז תהיה מדת הדין קשה להכניס כחות הטומאה בהיכלי קדש וכן נראה כוונת רז"ל במדרש רות (זוהר חדש פ' ט"ד) בפסוק ומצא בה איש מסכן וחכם דא דוד שנקרא עני ורוכב על חמור חמור דא סמאל וכו'. כי הם רמז לשני כחות הטומאה המקטרגין על ישראל על כן צוה להפרידם שלא יתחברו יחד לקטרג ואולי ירמוז למה שכתבנו בפסוק ויהי לי שור וחמור והבן גם זה:

וע"ד הקבלה בסוד מצות הכלאים מצוה זו ממצות הנקראות חקים ואין תכלית הכוונה בחקים האלה בענינים הגופניים בלבד רק בכחות השכלים הנמשכים מן השמים ולכך נקראו חקות שמים כענין שכתוב (איוב ל״ח:ל״ג) הידעת חקות שמים וחקות האלו לא נתנו רק לישראל, הוא שכתוב (תהילים קמ״ז:י״ט) חקיו ומשפטיו לישראל, וכתיב (שם פא) כי חק לישראל הוא וכל הכחות העליונים השכליים כל אחד ואחד ממונה על פקודתו ועל ממשלתו והפעולות בעולם השפל הזה משתלשלות בסבתם ובזה העולם מתקיים ועומד על השלמות, וכבר ידעת מאמרם ז"ל אפילו העליונים צריכים שלום שנאמר (איוב כ״ה:ב׳) עושה שלום במרומיו והשלום שלהם הוא קיומם ושיפעלו פעולתם במנויים, וא"כ המעמיד תולדות למטה מין במינו גורם השלום למעלה כי הכחות הממונים הם משלימין מנויים הראוי כמו שצריך העולם השפל, והמעמיד תולדות למטה מין בשאינו מינו הרי זה גורם הפך השלום כי הוא מערבב הכחות העליונים ומבטל אותן ועוקר אותן ממנויים וזהו סוד הלשון של כלאים שהוא לשון מניעה כלומר בטול הכחות מלשון (תהילים מ׳:י״ב) לא תכלא רחמיך ממני וכן (ירמיהו ל״ז:י״ח) בית הכלא כי הנתן שם הוא מתבטל ממלאכתו, וזהו לשון חקים מלשון חקיקה וציור כי הם ציורי ענינים שכליים של מעלה והמרביע בהמה מין בשאינו מינו או הזורע צמח מין בשאינו מינו והם יונקים זה מזה הרי זה מערבב הכחות העליונים הנותנים כח ההולדה או כח הצמיחה וכמו שדרשו רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל שנאמר (איוב ל״ח:ל״ג) הידעת חקות שמים וגו', ומפני שהשנים הנולדים בעולם ראשונה היו כלאים זה מצד הרוח הטובה וזה מצד הרוח הרעה ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקודש ולהתרחק מן הרע שהוא מצד רוח הטומאה על כן נאסר לנו הכלאים כי הוא חבור שני קצוות שהם ב' הפכים אין ראוי לחבר אותן כי אין חבורן עולה יפה אבל ראוי להרחיקם ולהפרידם זה מזה והמפריש ביניהם גורם שלום בעולם והמחבר אותן יחד מסלק השלום מן העולם כי הוא מערבב הכחות העליונים ומשים קטרוג בין פמליא של מעלה, והכלאים נאסרו לנו בשלשה דברים בבהמות ובזרעים ובבגדים, מה שנאסר לנו בבהמות לפי שמנהג אדם ובהמה טבע התולדה בהם שוה ומה שנאסר לנו בזרע השדה לפי שהאשה הוקשה לשדה בהיותה מוכנת לקבל תולדה כשדה ומה שנאסר לנו בבגדים והוא הצמר והפשתים לפי שהנולדים ראשונה קרבנם היה צמר ופשתים זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדו לפי שחבור שניהם בכרס אחד לא עלה יפה כי היה בזה ערבוב כחות הגורם למה שהוא הפך השלום וסופו הוכיח על תחלתו כי רצח זה את זה בסוף ונאבדו שניהם מן העולם, וזהו שאמרו רז"ל שעטנז שוע טוו ונוז כי זה לבדו וזה לבדו מותר ולכך נקרא הפשתים בלשון הקודש בד כלומר יחידי שאסור לחברו עם הצמר וכן הצמר עם הפשתים כי החבור הוא האסור והלובש בגד זה למטה מערבב הכחות העליונים והנה ישראל הוזהרו מהחבור הזה שהם הפכים כדי להתרחק מרוח הטומאה ולהתקדש ברוח הקודש, ואמר לא יעלה עליך כלומר רוח הטומאה באר כי בלבשו בגד כלאים שעטנז יעלה עליו רוח הטומאה כי הוא חבור שני ההפכים אשר אין חבורן עולה יפה ומה שהותר הכלאים בציצית גם בבגדי הכהנים ובלבד בשעת עבודה לפי שכל הכחות המשתנים זה מזה כולן כלולין במצות ציצית בין הלבן והתכלת וזהו סוד הכתוב שאמר (משלי ל״א:י״ג) אשת חיל והיא מדת התכלת דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה יאמר כי המדה ההיא דורשת וחוקרת אחר העובר ומחברת צמר ופשתים יחדו כדי להענישו ומצד אחר ותעש בחפץ כפיה בציצית והם כולן כלולין במצות ציצית אין צ"ל בבית המקדש בשעת עבודה שכל הכחות כלולין שם כי כל עניני בהמ"ק של מטה כלן דוגמת עניני בהמ"ק של מעלה.