פרשנות מצטטת על ירמיהו לח:יב

הקובדו הנקרא עלינבויג״ן מ״א. התוס׳ מנחות ל״ז א׳ ד״ה קיבורת כתבו בשם ר״ת קודא והנה לעצם זה שם הקודש שלו זרוע ואציל (ירמיה ל״ח י״ב) הוא הפרק שנקרא בארמית מרפק הוא סוף הזרוע ובלע״ז קובדו ובל״א עלינבוגין. זה העצם שלאחר המרפק עד היד נקרא קנה. אבל הר״מ ז״ל קורא לקנה היד זרוע ולעצם שבין שחי עד קובדו קורא מרפק בפ״ד מה״ת ה״ב. ומש״ה נקט כמ״ד והיו על לבבך כשמדביק עצם זה לצלעיו הוא נגד הלב וצ״ל מ״ש בגמרא מנחות מ״ג ב׳ סובבן תפילין בזרועו אפשר הכריכות שם או בלשון חז״ל קורא נמי לכל העצמות זרוע אף מרפ״ק. ועי׳ פי״ב מה״ש הי״ג מרפיקו הביא הכ״מ פירש״י שבת צ״ב א׳ אצילי ידיו אשייל״ש וכן סובר הר״מ ז״ל בה׳ תפילין דעצם בין קודא לשחי נקרא מרפ״ק וע׳ פי׳ הרע״ב בשבת פ״י מ״ג משמע הכל קרוי זרוע וא״ש מנחות מ״ג א׳ ועיין ר״מ פי׳ המשנה שבת מרפק נקרא בערבי והוא פרק אמצעי מן הזרוע י״ל כן ועמ״ש באות ג׳ בגידם מזה:

הכל הבל. רבי יהודה ב"ר סימון אמר, שבעה הבלים אמר קהלת, כנגד שבעה ימי בראשית ^טור"ל כנגד כל הנבראים בששת ימי בראשית אשר סוף כולם להחרב וכדמפרש, והיינו הבל. , בראשון כתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכתיב (ישעיהו נ״א:ו׳) כי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה ^טזנמלחו ענין השחתה וכמו (ירמיהו ל״ח:י״ב) בלויי הסחבות והמלחים וכן (שם י"ז) ארץ מלחה ולא תשב, והוא עבר במקום עתיד. בשני – יהי רקיע וכתיב (שם ל"ד) ונגלו כספר השמים ^יזהמשך לשון הכתוב ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים [כי השמים נטויים כאהל ועתה ידמו להם שיהיו נגללים כמו הספר הנגלל] וכל צבאם יבול. וס"ל להדורש הזה דהרקיע הזה אינו השמים שנבראו ביום הראשון אלא בריאה אחרת שמבדיל בין מים למים, והוא רקיע שני שבו המאורות וכל הכוכבים וצבא השמים, ולכן הביא את הפסוק הנזכר שסיומו וכל צבאם יבול. ולאפוקי ממ"ד בירושלמי ברכות פ"א ה"א דמפרש הלשון יהי רקיע יתחזק הרקיע של יום הראשון, עיין לפנינו בתו"ת במקומו. , בשלישי – יקוו המים וכתיב (שם י"א) והחרים ה' את לשון ים מצרים, ברביעי – יהי מאורות וכתיב (שם כ"ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה, בחמישי – ישרצו המים וגו' וכתיב (צפניה א׳:ג׳) אסף עוף השמים, בששי – נעשה אדם וכתיב (שם) אסף אדם ובהמה ובשבת כתיב מחלליה מות יומת ^יחר"ל אע"פ שעל עצמו של יום השבת אי אפשר לקרוא הבל אחרי שהוא יום שכולו קדושה ומנוחה, אפ"ה יש בו הבל מצד אחר שמרובה ענשו על המחללו, ואחרי שאין אדם צדיק אשר לא יחטא הרי נענש קשה בשבילו, וגם זה הבל. וע' במדרש שוח"ט סי' צ"ב בענין זה.
ואמנם עדיין צריך באור לפרש יחס יום השבת לשאר ימי השבוע בענין דרשה זו, כי בעוד דבכל ימי השבוע חשיב הדברים שנבראו בהם וחסרונם בצדם, הנה ביום השבת לא חשיב כל פרט זה, לא הבריאה ולא החסרון. ולכן נראה דהכונה ע"פ מ"ש באגדות פ' בראשית, עד שבאה שבת היה העולם חסר מנוחה ומכיון שבאה שבת באה מנוחה, ועל זה אמר דבשבת כתיב מחלליה מות יומת, ור"ל, אע"פ דמעלה יש ביום השבת שנבראה בו מנוחה, אך כנגד זה חסרונה בצדה, שמי שמאבד המנוחה, והיינו מחלליה, חייב מיתה. ולפי"ז הוי ענין יום השבת בדרשה זו כעין הענינים בשאר ימות השבוע, וכמו שבארנו ודו"ק. .
(מ"ר)

קיבורת. פירש בקונטרס בדרו"ן וקיבורת הוא לשון קבוצת בשר כמו (ב"ב דף ה.) קיבורא דאהיני ואור"ת דהוא גובה הבשר שבזרוע שבין בית השחי למרפק שקורין קודא (ואור"ת) לא כדברי המפרשים גובה בשר שבאותו עצם שבין היד למרפק דהא משמע בכל דוכתי דמצות תפילין בזרוע כדאמרינן לקמן (מנחות דף מג:) חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ובזרועותיהן ובפ' בתרא דעירובין (דף צה:) וקושר בזרועו במקום תפילין ואמרינן נמי אין לו זרוע פטור מן התפילין ואותו עצם שבין יד לקודא אינו קרוי זרוע אלא קנה כדתנן במס' אהלות (פ"א מ"ח) דקחשיב רמ"ח איברים ל' בפיסת יד [ו' בכל אצבע] שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וד' בכתף ומשמע בהדיא דההוא דסמוך לכתף הוא זרוע שבין הכתף למרפק ומרפק הוא קודא כדמשמע במסכת ערכין (דף יט:) בפ' האומר משקלי דקתני מכניס ביד עד האציל וברגל עד הארכובה קרי לאציל מרפק במתני' וכתיב נמי על כל אצילי ידי ומתרגם מרפיקי ידי ומשמע דמרפק ביד כנגד ארכובה ברגל וגם בכל דוכתי משמע דאציל הוא קודא ולא כפירוש הקונטרס דפירש גבי אוב וידעוני איישיל ובמסכת סופרים (פ"ג) תניא לא ישים שני אציליו על הספר וזהו הקודא שדרך להשען עליו עוד אמרי' בפ"ב דזבחים (דף יט.) ולא יחגרו ביזע שאין חוגרין במקום שמזיעין ולא למטה ממתניהן ולא למעלה מאציליהן אלא כנגד אצילי ידיהן והיינו כנגד הקודא ששם דרך לחגור ולא כנגד איישיל דאדרבה שם מקום זיעה יותר ובפרק המפלת (נדה דף ל:) דאמרינן גבי ולד במעי אמו ושני אציליו על ברכיו ומהא דכתיב בירמיה (לח) שים נא בלויי הסחבות תחת אצילי ידיך לא קשיא מידי ולפי שהיה אוחז בחבלים בידיו ומשים תחת הקודא בלויי הסחבים שלא יזיקו לו והא דתנן גבי שבת המוציא בפיו ובמרפיקו אפשר שיתן אדם גרוגרת כנגד אותו פרק של קודא מבפנים וכופף ידו על כתיפו שלא תפול הגרוגרת ויוציאנה והא דתנן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סה.) בעל אוב זה פיתום המדבר בשחיו ובגמ' תניא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ובין אצילי ידיו משמע דאציל הוא בית השחי צריך לומר דמאי דשייר במתני' פירש בברייתא וכמו שהוסיפו בין הפרקים היינו פירקי אצבעות כך הוסיפו אצילי ידיו שהוא מרפק קודא בלע"ז כדפרישית ומדקדק ר"ת מההיא דערכין (דף יט:) דמשמע התם דמדאורייתא ידך זו קיבורת אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ועד מרפיקו הוא דמיקריא יד משום דקיבורת לא הוי בכלל ועוד מדאמרינן בשמעתין שתהא שימה כנגד הלב והיינו כנגד הדדים כדאמרינן במועד קטן (דף כז:) הספד על הלב כדכתיב על שדים סופדים ומההיא דערכין קשה לדברי המפרשים בפ' כל הבשר (חולין דף קו:) לחולין עד הפרק הוא פרק שלישי של האצבעות עד חיבורן לפיסת ידים ולתרומה כל היד ולקידוש ידים ורגלים עד הפרק דהיינו קודא והכי איתא בספר הזהיר ולא יתכן כדמוכח ההיא דערכין (דף יט:) דקודא היינו שיעורא דנדרים עוד ראיה מדתנן בפ' הזרוע (חולין דף קלד.) איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד הכף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק האמור בשלמים מן הארכובה הפרק של הארכובה עד בוקא דאטמא עד הירך דהיינו שני עצמות בעצם האמצעי ועצם של קולית ר' יהודה אומר מן הפרק של הארכובה עד סובך של רגל והוא עצם האמצעי המחובר לקולית ולאותו פרק קרי סובך של רגל כך פירש שם בקונטרס ומיהו אין ראיה מזרוע דבהמה לזרוע דאדם דהא שוק דאדם נמי לא הוי כשוק דבהמות דתנן באהלות ב' בשוק חמשה בארכובה וא' בירך אלמא קרי שוק עצם המחובר לרגל ויתכן לר' יהודה נמי היינו שוק דבהמה ויש מפרשים דסובך של רגל דקאמר ר' יהודה היינו פרק הסמוך לרגל דהיינו איסתוירא קבילי"א בלע"ז וכן משמע בתוספתא דמסכת ידים דקתני שיעור שבקידוש ידים עד הפרק וברגלים עד הסובך והיינו עד הפרק דקאמר במסכת ערכין ובירושלמי דמצות חליצה נמי מוכיח כן דקאמר גבי חליצה כיני מתני' בקשור מן הארכובה ולמטה כשירה אבל מן הארכובה ולמעלה פסולה ופריך והכתיב (שמות ל׳:י״ט) ורחצו בני אהרן את ידיהם ואת רגליהם ותנן עלה ביד עד הפרק וברגל עד הסובך והיכי אמר כך שנייה דכתיב (דברים כ״ה:ט׳) מעל רגלו מעתה אפילו מן הארכובה ולמעלה תהא כשירה שנייה (היא) דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל רגלו משמע דקרי סובך לפרק הסמוך לרגל. מ"ר:

נמלחו. נתבלו כמו (ירמיהו ל״ח:י״א) בלויי הסחבות והמלחי', בגד הנשחת, ל"א נמלחו נתבלבלו ל' מלחי הים שמבלבלין המים במשוטות מנהיגי הספינה וכן ממולח טהור קדש (שמות לה):