אַ֠תָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֥י אִתְּךָ֖ אָ֑נִי כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ אֲשֶׁ֧ר הִדַּחְתִּ֣יךָ שָׁ֗מָּה וְאֹֽתְךָ֙ לֹא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃ (ס)
ספורנו
בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. לְקֵץ הַיָּמִין בְּבוֹא גּוֹאֵל, שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרִית יְמֵי הָאוּמּוֹת אוֹיְבֵי ה' וּמַלְכוּתָם, שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתָם עַד סוֹף מְלוֹאָהּ, כְּאָמְרוֹ "כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה" (ירמיהו מו:כח), וְכָזֶה דִּבֵּר בִּלְעָם בְּאָמְרוֹ "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (במדבר כד:יד), כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרוֹ "וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כד:יז), וְכֵן הַנְּבִיאִים בְּאָמְרָם "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים" (מיכה ד:א), וְזֶה הִגִּיד יַעֲקֹב בָּזֶה בְּאָמְרוֹ כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְכוּ':
תורה תמימה
כי ה' הוגה וגו׳. כי ה׳ הוגה, יכול על חנם, ת׳׳ל על רוב פשעיהעח)הנה בכונת המדרש הזה האריכו בזה הקדמונים, ולדעתי נראה דהנה דרשו חז"ל על היו צריה לראש שכל המיצר לישראל נעשה ראש (והוא המדרש שהבאנו לעיל, וכן הוא בש"ס בבלי גיטין נ"ו סנהדרין ק"ד) ואחד מן הטעמים הוא שהמיצר לישראל נעשה ראש הוא דהנה הקב"ה שהוא רחום וחנון כשהוא רואה שפשעי בני ישראל רבו כמו רבו עד שכמעט אין די במספר המכות והיסורים חלילה, מה עושה הקב"ה מגדיל היסורים בכדי שתהא הכפרה ע"י הגדלת היסורים בכדי שלא יצטרך לעשות כלה ח"ו – וכבר אמר הנביא בשם ה' ואותך לא אעשה כלה (ירמיהו מ״ו:כ״ח), והגדלת היסורים היא כמו שאחז"ל במדרש שוחר טוב, והובא בילקוט על הפסוק אל באפך תוכיחני, אמר ר"א למה"ד למלך שכעס על בנו ונשבע להכותו מאה הכאות אמר המלך אם ילקה בני מאה מלקות כלום יש לו חיים מה עשה נטל החבל וכפלו על מאה נמצא לא הזיק בנו ולא בטל את גזירתו (ועיין בינה לעתים דרוש כ"ה ח"א מ"ש בזה) הרי נוכחנו דהגדלת היסורין מדבר אחד נחשב לכמה יסורין כי מכה אחת גדולה נחשבה למאה מכות קטנות – ומעתה גם כאן הנה נודע שהאדם יתפעל אם אויבו נעשה לראש ולבו ידאב על זה יותר מהמכות שמכהו האויב – כמובן כי היא קנאת איש מרעהו, וע"כ הקב"ה כשרואה אשר עמו ישראל מחוייבין ביסורים הרבה מאד ואין ביכולתם לסבול יסורים הרבה כאלה – אז מגדיל היסורים שיהיו נחשבים כרבים בזה אשר המצירים נעשים ראשים, ואז הצער הגדול שיש להם לישראל מזה אשר לבד היסורים יש להם צער אשר השונא שלהם הוא ג"כ מתנשא לראש והצער הגדול הזה משלים ליסורים – וז"ה כונת המדרש יכול על חנם כלומר לפי המושכל הראשון היינו אומרים שזה שהמיצר נעשה ראש (בעת החורבן) הוא על חנם וללא תועלת וא"כ יש לשאול מה לנו ולצרה הזאת שיהיה לנו עוד צער גדול מלבד היסורים מה שהצר נעשה ראש – ע"ז אמר כי לתועלת גדול הוא זה מה שהצר נעשה ראש, כי הוא על רוב פשעיה וא"כ היו צריכים להתייסר ביסורים רבים שלא היה ביכולתן לסבול – לזאת נעשה הצר לראש והצער הזה נחשב ג"כ ליסורים ובזה הם יכולים לסבול, וא"כ הוא ממדת הרחמים של הקב"ה, וז"ה אמרו כי ה' הוגה וגו' כי דבר זה הוא ממדת הרחמים ואשר שם הזה ית' מורה על זה) מטעם רוב פשעיה וכנ"ל -. מהגאון ר' יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן ז"ל. [שם].
צרור המור
ותמת דבורה מינקת רבקה. אין טעם למיתת דבורה בכאן. וכן מה טעם לומר אלון בכות על מיתת המינקת. אלא שיש לנו להודות לקבלה שכאן שמע מיתת רבקה אמו. וזהו אלון בכות שעשו שם בכיה עצומה על מיתתה. ולא פרסמה הכתוב לטעם ידוע. והאות על זה מה שכתב אחר כך. ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע. ולא הזכיר אמו הצדקת אשר שילחו לפדן ארם ועשה לו כל הכבוד הזה. לפי שכבר מתה. ואולי שהזכיר מיתת דבורה בכאן ושנקברה תחת האלון. לכפר על אלהי הנכר שנקברו תחת האלה אשר עם שכם. אחר כך כתיב וירא אלהים אל יעקב עוד. להשלים אותו בשלימות האמתי ולשמחו ולנחמו מצערו ומאבלו ומקורותיו שבאו אליו בבאו מפדן ארם מעשו ומדינה ומדבורה ומרבקה. וזהו וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם שנפרד מעשו ומלבן. והשלימות הוא שינוי השם שלא יקרא שמו יעקב לשון עקבה והוא חסרון לו. אלא ישראל יהיה שמו. שזה מורה על יושרו ועל מעלתו ועל שלימותו הנפשית שהוא דבר קיים. וזהו ישראל יהיה שמך לשון שררה בענין שהשם יורה על יושר מפעליך ועל יושר נפשך. לפי שאתה חלק אדם מאל. וזהו ישראל. ולכן תמצא שהש"י לא אמר בכאן כמו שאמר המלאך כי שרית עם אלהים ועם אנשים. לפי שהוא כמעט דבר גופני כמו מעלת הגבורה והשררה שלפעמים אובדת. אבל ישראל סתם הוא דבר קיים לעולם הנשמות. וזה יהיה שמך. וכן רמז ישראל יהיה שמך להבטיחנו על מעלת ישראל ועל קיומו שלא יאבד לעולם. לפי שהם דבקים בשם בסוד המרכבה בסוד י"ב שבטים הקשורים במרכבה. וזהו שבטי יה עדות לישראל לעולם. כי כמו ששם יה הוא קיים. כן ישראל יהיה קיים. ולכן אליהו כשהקים י"ב אבנים אמר למספר שבטי בני יעקב. אמר שם אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך לעולם. בהכרח גמור לפי דבקותם בשם. ולכן אמר ואותך לא אעשה כלה. ויהושע אמר והכריתו את שמינו מן הארץ. ומה תעשה לשמך הגדול הקשור בישראל. ולכן אמר אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. לפי שהשם דבר בקדשו ישראל יהיה שמך לעולם קיים כמו ששמי קיים. ואני מכלה כל הדברים. וזהו המה יאבדו ואתה תעמוד קיים. וכולם כבגד יבלו וישתנו ואני השם לא שניתי. ואחר שזה כן בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון לעולם. כמו שנכון כסאך מאז. ולכן אמר בכאן כי אם ישראל יהיה שמך קיים לעולם. ומה שאמר שמך יעקב והוא מיותר. רמז בזה לפי שהמלאך שאל לו מה שמך לכן א"ל הש"י שמך יעקב. כלומר אין דבר נעלם ממני כמו מהמלאך. כי אני יודע כי שמך יעקב אבל לא יקרא יעקב שמך לבדו כי אם ישראל. אבל המלאך לא אמר כן אלא לא יעקב יאמר עוד שמך. כי זה הלשון מורה ששולל השם מכל וכל. ואינו כן כי מיד אמר וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך. ולכן בא השם ותקן הלשון ואמר לא יקרא עוד שמך יעקב לבדו. ואולי יאמר שמך יעקב רמז למה שכתבנו כי לפעמים יקרא שמו יעקב ולפעמים ישראל. וזה רמז על הגליות ועל הגאולה העתידה. כי בזמן הגליות נקרא יעקב לשון עוקבה לפי שהם חיים בעמל ויגיעה מדוחק צרות הגלות. ולכן נמצא ביניהם עלילות ועקבות ואונאות כי בלא זה לא יוכלו להתקיים בעולם. ולכן תמצא שזאת השגחת השם גמורה והוא ברכם בזה. כאומרו ויברך אותו ויאמר לו אלהים שמך יעקב שהברכה ג"כ שמך יעקב כמו ישראל יהיה שמך. כי אם לא כן היל"ל אלא ויברך אותו ישראל יהיה שמך. וכשיאמר ויברך אותו לא יעקב יאמר עוד וגו'. אבל באומרו ויברך אותו ויאמר לו אלהים שמך יעקב. הוא גם כן ברכה על הדרך שכתבנו. כי בגלות שמו יעקב ובעוקבה או ביושר יעבור גלותו. אבל בגאולה העתידה לא יקרא שמך עוד יעקב כמו בזמן הראשון. כ"א ישראל יהיה שמך לעולם בלי הפסק. וחזר לברכו אני אל שדי פרה ורבה. לרמוז שהוא שודד המערכות והגליות. ומלכים מחלציך יצאו בזאת הגאולה. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה עכשיו. ולזרעך אחריך אתן את הארץ בגאולה העתידה: