וְנֶאֶסְפָ֨ה שִׂמְחָ֥ה וָגִ֛יל מִכַּרְמֶ֖ל וּמֵאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב וְיַ֙יִן֙ מִיקָבִ֣ים הִשְׁבַּ֔תִּי לֹֽא־יִדְרֹ֣ךְ הֵידָ֔ד הֵידָ֖ד לֹ֥א הֵידָֽד׃
ביאור הגר"א
מלך הרביעי הדד כו' בשדה מואב. ידוע ששתי בנות לוט הן נגד נשי יעקב. ובכירה שילדה מואב הוא מתחיל אחורי הת"ת בחינת רחל כידוע שלכן נקרא מואב מאב ודבוקה בת"ת וזהו בשדה מואב ששדה הוא נו"ק ושם יצאה נוק' עמו וכמ"ש בפ' משפטים דף ק"ד א' לוי חבורא דכלא מתרין סטרין ר"ל ת"ת כמ"ש שם יהודה נוק' בהדי דכורא מתדבקא י'ק'ו' דא דכורא ד"ה דא נוק' דהות בהדי ד"ה אמאי דא בהדי דא אלא ד' באתדבקו דרע בהדה איהי דלת מסכנא אייתי ואצטרי' לאתבא בגלגולא לאתעכל ההוא רע ולאתבלי בעפרא ולבתר לצמחא בסט' דטוב ולנפקא ממסכנ' לעתירו וכדין ה' והוא רומז על עולם הזה שאנחנו מדברים בו שהיתה בסט' דרע וזהו ושם עירו עוית ואצטריך לאתבא בגלגולא כו' והוא שיצאה אח"כ אחר המלכים ואתבטלת והיתה בקליפה נוק' שנקראת עפר כידוע ושם נפרד הרע ממנה ויצאה אח"כ בסט' דטוב וכמ"ש ומההיא דאתלטיא נפקא דכתיב מן האדמה כו'. והוא אדמת עפר וז"ש (סוף דניאל) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו כו' והוא חדוש העולם אחר אתבטלת ארעא כמ"ש לעיל שכל ענין זה העולם דוגמת עולם התהו וז"ש אלה לחיי עולם זה סטרא דטוב ואלה לחרפות כו' זהו סט' דרע שנפרד מטוב ואתבלי בעפרא והוא שנאמר (מלאכי ג) כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם: וידוע שת"ת הוא בסוד היין ע' נפש בסוד נכנס יין כו' (ערובין סה א') ע' שמות של הקב"ה וכמ"ש בפ' משפטים ע' נהירו דע' ענפין דאתזנו מהאי רוחא דנפיק מן פומא והוא ת"ת כמ"ש שם כדין ע' שמהן לקבלהון בארעא כל הנפש כו' ע"ש. וז"ש (מגילה י"ו ב') שלח לו יין ישן שדעת זקנים כו'. וז"ש בפ' ויקרא בר"מ דף ד' שתיתי ייני עם חלבי גוף וברית יעקב כו'. וז"ש נשקנו יין ויצאו ע"י יין. וז"ס בכל מפלת מואב נאמר (ירמי' מ"ח) ויין מיקבים השבתי לא ידרוך הידד הידד לא הידד וכן בישעיה (ט"ז) יין ביקבים לא ידרוך הדרך הידד השבתי שהידד הוא על היין שהוא ת"ת שיצא ממנו מואב בעולם התהו בשבירת המלכים שכל הקליפות מסיגי המלכים וזה שנאמר כאן [הדד] כו' [בשדה מואב]:
שד"ל
יעערו, לא ידענו גזרת המלה הזאת בבירור, ולר"דק וגיז' היה משפטה יערערו, ולדעתי יתכן שהמלה מעיקרה כן היא, כי זיווג שני העיי"נין דומה לקול יללה. ורש"י כתב שהוא לשון ארמי, שכן יונתן תרגם לא ידרוך הדורך הידד, לא יעוערון בקלהון; והנה המלות האלה לא ידרוך הדורך הידד הן למטה י"ו י', ותרגומן בספרינו לא יעצרון עיצורין, ואולי כוונת רש"י על הכתוב בירמיה (מ"ח ל"ג) לא ידרוך הידד הידד לא הידד, ושם מתורגם לא יעצרון עיצורין ולא ירימון בקלהון, ונראה כי נסחא אחרת היתה לפני רש"י, ואמנם נסחת ספרינו נכונה ומתישבת על הדעת יותר מנסחתו.
תורה תמימה
תשביתו. תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו שורף או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים קכחר"ל מפרר וזורה לרוח או מפרר ומטיל לים. ולכתחלה מצוה יותר בשריפה, משום דבאופנים אחרים הוי החמץ במציאות בעולם, משא"כ בשריפה כלה כולו.
ועיין ברש"י פסחים ד' ב' שכתב דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה, עכ"ל. ועל יסוד דברים אלו תפסו הראשונים והאחרונים בדעת רש"י דמן התורה חמץ א"צ בעור כלל אלא די בבטול בלב, ובאמת אין הדבר מתקבל לפי הסברא, שיהיה חמץ נראה לעינים והבטול בלב תבטל ממשותי', והלא אם דבור מוציא מידי מחשבה בלב, כש"כ מציאות הדבר מפורש ומזומן ברשות האדם אינו דין שתוציא מידי הבטול בלב, ואיך יתכן שתועיל לזה בטול בלב.
אבל לדעתי נראה הבאור, כי לכאורה קשה מש"כ רש"י דתשביתו מורה על בטול בעלמא, והלא מצינו בכמה מקומות דלשון השבתה מורה על בעור ממש, כמו והשבתי חיה רעה (פ' בחקתי), והשבית את הכמרים (מלכים ב כ״ג:ה׳), ויין מיקבים השבתי (ירמיהו מ״ח:ל״ג), והשבתי אלילים מנף (יחזקאל ל׳:י״ג), ועוד כהנה, אלא ודאי הכונה דלשון תשביתו כולל שני הענינים, בעור כמש"כ, וגם בטול וכמו והשבתם אותם מסבלותם (פ' שמות), והשבתי גאון זדים (ישעיהו י״ג:י״א), והשבתי כל משושה (הושע ב׳:י״ג), וכל מקום לפי ענינו.
והנה הכא בענין חמץ יש שני מיני חמצים, יש חמץ ידוע ונראה לעין, והוא בודאי דורש בעור ובו יתפרש הלשון תשביתו – תבערו, ויש חמץ שרק צריך לבדוק ולחפש אחריו ואם לא יבדקו ויחפשו יתכן שלא ימצאוהו, וגם אפשר שאותו מקום חשוד הוא למציאות חמץ ובאמת אין בו, ובאופן כזה יתפרש הלשון תשביתו – תבטלו בלב, כלומר שאין מחויבים מן התורה לחפש ולמצוא חמץ ולבערו.
והנה בענין ששם פירש"י דתשביתו מורה על בטול בלב איירי בענין בדיקה ולא בחמץ בעין, וכמ"ש בגמרא שם בדיקת חמץ מדרבנן הוא ומדאורייתא בבטול בעלמא סגי, והנך רואה שאמרו בדיקת חמץ דרבנן ולא בעור חמץ, ועל זה פירש"י לשון תשביתו כמבואר, וזה כמו שאמרנו.
ולכן נראים הדברים כי אין דעת רש"י להסתפק בבטול בעלמא בחמץ ידוע ונראה, אלא רק דבטול די למנוע החפוש והבדיקה, ומ"ש תשביתו מורה על בטול בעלמא, כונתו שלשון זה כולל גם ענין בטול בעלמא, היכא דשייך בטעם וסברא, אבל אין ה"נ שכולל גם בעור ממש. וכ"נ בדעת רמב"ם בפ"ב ה"ב מחמץ לפי הגירסא שהביא בכ"מ שם דלחמץ ידוע לא מהני בטול וצריך בעור מדאורייתא.
וכן נראה ראיה מכרחת דלחמץ ידוע לא מהני בטול בלב ממ"ש בביצה ז' ב' [דרשה הבאה] פתח הכתוב בשאור [שבעת ימים וגו' תשביתו שאור] וסיים בחמץ [כי כל אוכל חמץ], לומר לך, כשיעורו של שאור בכזית כך שיעורו של חמץ בכזית, והנה קשה טובא כיון שמדייק המשך הלשון הו"ל שוב לדייק פתח בבעור וסיים באכילה, דהו"ל לסיים בעונש ממה שפתח באזהרה והול"ל כי כל אשר לא ישבית וגו', אלא ודאי כונת הכתוב בטעם הבעור שלא יבא לאכלו, וא"כ נהי אם נימא דמן התורה א"צ לבדוק בחורין וסדקין משום דאין שם חשש אכילה, אבל הנראה והנמצא לעין צריך בעור ממש מן התורה, דכיון דכל עיקר החשש הוא שמא יאכל כמ"ש כי כל אוכל, וא"כ בודאי הבטול בלב לא תמנע חשש זה דאכילה, ועיין בתוס' ריש פסחים, ודו"ק. ויש לנו עוד הרבה דברים בענין זה, אכן לאשר שכבר האריכו בענין זה המפרשים והפוסקים נמנענו להאריך עוד. .
(שם כ"ז ב')
ועיין ברש"י פסחים ד' ב' שכתב דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה, עכ"ל. ועל יסוד דברים אלו תפסו הראשונים והאחרונים בדעת רש"י דמן התורה חמץ א"צ בעור כלל אלא די בבטול בלב, ובאמת אין הדבר מתקבל לפי הסברא, שיהיה חמץ נראה לעינים והבטול בלב תבטל ממשותי', והלא אם דבור מוציא מידי מחשבה בלב, כש"כ מציאות הדבר מפורש ומזומן ברשות האדם אינו דין שתוציא מידי הבטול בלב, ואיך יתכן שתועיל לזה בטול בלב.
אבל לדעתי נראה הבאור, כי לכאורה קשה מש"כ רש"י דתשביתו מורה על בטול בעלמא, והלא מצינו בכמה מקומות דלשון השבתה מורה על בעור ממש, כמו והשבתי חיה רעה (פ' בחקתי), והשבית את הכמרים (מלכים ב כ״ג:ה׳), ויין מיקבים השבתי (ירמיהו מ״ח:ל״ג), והשבתי אלילים מנף (יחזקאל ל׳:י״ג), ועוד כהנה, אלא ודאי הכונה דלשון תשביתו כולל שני הענינים, בעור כמש"כ, וגם בטול וכמו והשבתם אותם מסבלותם (פ' שמות), והשבתי גאון זדים (ישעיהו י״ג:י״א), והשבתי כל משושה (הושע ב׳:י״ג), וכל מקום לפי ענינו.
והנה הכא בענין חמץ יש שני מיני חמצים, יש חמץ ידוע ונראה לעין, והוא בודאי דורש בעור ובו יתפרש הלשון תשביתו – תבערו, ויש חמץ שרק צריך לבדוק ולחפש אחריו ואם לא יבדקו ויחפשו יתכן שלא ימצאוהו, וגם אפשר שאותו מקום חשוד הוא למציאות חמץ ובאמת אין בו, ובאופן כזה יתפרש הלשון תשביתו – תבטלו בלב, כלומר שאין מחויבים מן התורה לחפש ולמצוא חמץ ולבערו.
והנה בענין ששם פירש"י דתשביתו מורה על בטול בלב איירי בענין בדיקה ולא בחמץ בעין, וכמ"ש בגמרא שם בדיקת חמץ מדרבנן הוא ומדאורייתא בבטול בעלמא סגי, והנך רואה שאמרו בדיקת חמץ דרבנן ולא בעור חמץ, ועל זה פירש"י לשון תשביתו כמבואר, וזה כמו שאמרנו.
ולכן נראים הדברים כי אין דעת רש"י להסתפק בבטול בעלמא בחמץ ידוע ונראה, אלא רק דבטול די למנוע החפוש והבדיקה, ומ"ש תשביתו מורה על בטול בעלמא, כונתו שלשון זה כולל גם ענין בטול בעלמא, היכא דשייך בטעם וסברא, אבל אין ה"נ שכולל גם בעור ממש. וכ"נ בדעת רמב"ם בפ"ב ה"ב מחמץ לפי הגירסא שהביא בכ"מ שם דלחמץ ידוע לא מהני בטול וצריך בעור מדאורייתא.
וכן נראה ראיה מכרחת דלחמץ ידוע לא מהני בטול בלב ממ"ש בביצה ז' ב' [דרשה הבאה] פתח הכתוב בשאור [שבעת ימים וגו' תשביתו שאור] וסיים בחמץ [כי כל אוכל חמץ], לומר לך, כשיעורו של שאור בכזית כך שיעורו של חמץ בכזית, והנה קשה טובא כיון שמדייק המשך הלשון הו"ל שוב לדייק פתח בבעור וסיים באכילה, דהו"ל לסיים בעונש ממה שפתח באזהרה והול"ל כי כל אשר לא ישבית וגו', אלא ודאי כונת הכתוב בטעם הבעור שלא יבא לאכלו, וא"כ נהי אם נימא דמן התורה א"צ לבדוק בחורין וסדקין משום דאין שם חשש אכילה, אבל הנראה והנמצא לעין צריך בעור ממש מן התורה, דכיון דכל עיקר החשש הוא שמא יאכל כמ"ש כי כל אוכל, וא"כ בודאי הבטול בלב לא תמנע חשש זה דאכילה, ועיין בתוס' ריש פסחים, ודו"ק. ויש לנו עוד הרבה דברים בענין זה, אכן לאשר שכבר האריכו בענין זה המפרשים והפוסקים נמנענו להאריך עוד. .
(שם כ"ז ב')