פרשנות מצטטת על ירמיהו מט:כא

מקול נפלם רעשה. ירמיה מ"ט:

מעיני העדה. הם הב"ד הגדול של שבעים ואחד הראויים להוראה. מ"ם מעיני כמ"ם משוד עניים מאנקת אביונים שהיא מ"ם הסבה, מסבת שוד מסבת אנקת. מסבת עיני העדה, כלומר מסבת הוראתם שהורו לעם לאמר עד"מ מותרים אתם לכרוע לע"ז בלא פשוט ידים ורגלים. ודבר זה שהורו עשה העם שהיו מדמים שהורו כדת ולזה סמכו על הוראתם, וזה"ש נעשה לשגגה, כלומר העם עשה את הדבר לשגגת הוראת ב"ד. למ"ד לשגגה כלמ"ד נסו לקולם, מקול נפלם רעשה הארץ (ירמיה מ"ט כ"א), כלו' לסבת שגגה, נעשה הדבר מן העם לפי ששגגו הב"ד והורו להם היתר עשיית דבר זה, והעם סמכו על הוראתם. אמנם יש עוד תנאי בדבר זה, שצריך גם שגגת העם העושים, כי אם היו הב"ד שוגגים בהוראתם, והקהל ידעו שטעה הב"ד ושאין ראוי לקבל מהם, ואף על פי כן עשו אין כאן חיוב קרבן, כ"א שהעם העושים היו ג"כ בשגגה, ועל זה אמר אחר כך כי לכל העם בשגגה. כ"ה ביאור לשון המקרא לפי המבואר בסוגיות התלמוד ריש הוריות. וביב"ע מתורגם מלת לשגגה בשלו נראה שהוא ט"ס וצ"ל לשלו כבאונקלס, דאם לא כן יחסר שגגת ב"ד בהוראתם:

נסו לקלם של נבלעים דוגמא לקול מפלתך רעשה כל הארץ.