פרשנות מצטטת על ירמיהו מט:כד

כי ירט הדרך לנגדי. ירט מן ורטט החזיקה כמו ותרץ את גלגלתו (שופטים ט, נג) מן רצץ. אמר הנה יצאתי לשטן וענין ההשטנה היה כי יחריד הדרך כל מה שכנגדי כענין לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וכל זה לא הספיק להחריד אותך כי הכבדת לבך:

אמנם להבין מה שאמרו (במשנה ט) וכן הוא אומר כנף רננים נעלסה ולהבין גם מאמרים כמוהם הנמצאים בתלמוד ומדרשים אין ספורות למו אשר ישתוממו עליהם המעיינים – תדע כי אשר הסכימו האחרונים שאין שורש בלשון הקדש פחות מג' אותיות הוא דבר אשר נחלקו בו גדולי הלשון בימי קדם, ודעת גדוליהם שיש פעלים שנים. ובארתי במקום אחר שכן היה גם דעת רבותינו ז"ל שהנחים והכפולים והחסרים כולם שורש אחד להם. ובזה יובנו מדרשים רבים שונים. וכן דעת רש"י ז"ל בפירושו במקומות הרבה, עיין מה שכתבנו למעלה (סימן סד? וסימן פב). [אולם חוקרי הלשון מקרוב ובראשם בעל יריעות שלמה האריך להוכיח כי יסודי הלשון בכלל נבנה משתי אותיות ואותיות האמ"נתיו הנמצאים בין ג' אותיות, השורש מלפניו ומאחריו וגם באמצע הם נוספות. ויאמר בספרו (ח"א דף ב) כי שם ראש ירש רשסה רשת מקורם רש. (ובדף ג) כי חלה חלל מחול נחל חלא חיל חלף חלון חלילה – מקורם חל. (ובדף ה) כי סוף שפה סף ספה מספוא ספן אסף(?) יסף סופה – שרשם סף. וכן רבים. ויאמר גם כן כי הפעלים השלישיים של(?) נמצא בם אות האמנתי"ו הם מורכבים משתי תיבות: זרק – זר רק (דף פח), גרש – גר רש (דף צ). ויאמר עוד כי שרשים רבים מקורם רק אות אחד כמש"ש (דף ע) שמן אות עי"ן נבנה שם עת ומלת עם ושם עי יע ען ענה מעון ענן עון ענין מע תעה. (ובדף עב) מן הד' נבנה שם דד דוד אד אוד אודות מאד מד מדה תמיד יד הוד תודה דת דין דא דאה, עיי"ש. וכן כתב (בדף עו) ששורש "נמג" רק הגימי"ל לבד וממנו יגון גיא גת; וכן שורש "נמק" הקוף לבד. וכמוהו רבים נפוצים על פני ספרו.] והנה לא לבד שלא תתפלא על דברי הספרא אלה במה שכתב על "נתעלסה" ועל "נעלסה", שדבריו מבוארים כי חקק על צור מחצבת פעל "עלס" שלא נמצא רק ג' פעמים בתנ"ך (ואין דעת חז"ל כהאומרים שהסמ"ך והצד"י מתחלפים כאשר מאן בזה הראב"ע וכפי שהעירותי על זה במקום אחר) ויאמרו שהוא מורכב מן עלה נשא, שכפי סברת בעלי השניים שורש "עלה" על ושורש "נשא" היא השי"ן לבד, כי הה'(?) מן "עלה" ונו"ן אלף מן "נשא" יפלו בנופלים. ועל זה אמר נושא ועולה. וכן פעל "ירט" שלא נמצא לו חבר רק "ועל ידי רשעים ירטיני" (איוב טז) ובכפולים "ורטט החזיקה" (ירמיה מט) יאמרו כי מורכב מן ירא נטה או ראה נטה. ששורש ירא הוא הרי"ש ושורש "נטה" הוא הט', כי הקצוות הם מן הנופלים, ומשמש על החרדה הגדולה הפתאומית שעל ידו יטה מדרכו וירתע לאחוריו. ויתר המלות שהוסיפו "ניתן ונתחטא" הוא לביאור הכוונה. וי"ל בשם "צקלון" שמורכב מג' תיבות צק לנו נאה. שורש יצק – "צק", ושורש לנו הוא הלמ"ד (שממנו נגזר לי לו להם לנו), ושורש נאה הוא הנו"ן. [וכגירסת הספרא מובא במנחות (דף סז:). ובספרי גירסא אחרת כמ"ש התוס' שם. ועיין בבכורות (דף נז:) וברש"י, ויש לפרשו עם דברינו.] ואם כן נוכל לפרש דברי הספרא הזה גם אם לא נגע בצנור החדש שגם אותיות האמנתי"ו הם נוספות על השרשים. אולם מדברי מאמרים אחרים התבאר לי כי כן היה דעת חז"ל שכל שרשי לשון הקדש הסתעפו מאות אחד או שני אותיות, וכן הורכבו ונתרבו. והגם כי הדרכים שדרכו האחרונים רחוקים המה מן השכל והאמת בפרטיהם. כי מי יוכל לנבאות איך ובאיזה אופן הורכבו?! ודומים בזה כחולמים ברוח המדמה בכל זה היסוד בכללו. אמת שהם מורכבים ואנחנו לא נדע איך. אבל חז"ל שהיו קרובים אל המקור וידעו את הלשון ומבועו ידעו איך השתלשל והשתמשו בזה באגדותיהם. למשל, הנה תראה להרב שלמה פאפנהיים בספרו (ח"א דף מא עמוד ד) יאמר כי שם סלף מורכב מן סף אף. וכן חלף חרף טרף שלף חנף מורכבים מן חל אף, חר אף, טר אף, של אף, חן אף. וראית במדרש במדבר (פ"ח) "הדם הוא יחניף את הארץ" – יתן אף על הארץ. ושם (פ"י) "לא תנאף" – אל תתן אף. ידענו שם ז"ל ידעו ששורש פעל "חנף" – חן אף (ר"ל חנה אף) ושורש פעל "נאף" – נתן אף. והנו"ן שורש לפעל נתן. ובבראשית רבה (פ' נ) "ויפצר" – אף צרה. למדו שפעל "פצר" שרשו אף צר (והלא אמר ביריעות שלמה (ח"א דף צא) ששורש "פגע" – "פה גע" ושורש "פגש" – "פה גש", ולמה לא אמר "אף גע" "אף גש" שזה קרוב יותר?). ובמדרש (שה"ש פסוק כאהלי קדר) "בל יצען" – יצא ינוע. "צען" שרשו "יצא נע". שורש "יצא" הוא הצד"י ושורש "נע" הוא הע'. והנו"ן נוספת. וכן "בפרך" – "פה רך" (סוטה יא), "תרצדון" – רצים מדיינים "רץ דין" (שורש "דין" הוא הד' כנ"ל); "ושחט" – "שח חט", "וזבח" – "זב חט" (חולין כז); ודומיהם הרבה שהשכילו באור השורש על ידי שירדו אל המקור שממנו נובע. אבל רק המה ידעו מקור הלשון ושרשו, ולא לנו לעשות כן לעוף על כנפי רוח לבנות בזה בנינים על קורי עכביש. לבד זאת נדע כי דברי חכמים אמת ועמהם מתה חכמה. ודי בהערה זו כי אין פה המקום להאריך יותר. ועיין באילת השחר (פרק א).