פרשנות מצטטת על ירמיהו מ:ב

כל עובר עליו ישום ושרק. ר"ל שכל עובר עליו מהנכרים יהיה תמה ומשומם וישרוק בשפתיו על זה מרוב ההתפעלות ויכירו כלם כי זה היה בחטא ישראל כי הש"י יביא על ישראל מהרעות אז מה שיוכר בו לכל כי עונותיהם גרמו הלא תראה כי נבוכדנצר כאשר החריב בית המקדש שלח רב טבחים לירמיה כמו שכתוב בספר ירמיה ואמר לו ה' אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה:

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ וְגַם לְרַבּוֹת ד' גָּלֻיּוֹת עַל שֶׁשִּׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ט"ו:י"ד). וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יֹאמַר כַּאֲשֶׁר דַּנְתִּי אֶת בָּנֶיךָ בְּגָלוּת וְעִנּוּי עַל עָוֹן, גַּם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ אָדִין עַל הֶחָמָס אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ לָהֶם. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי טַעַם "וְגַם", אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי גָּזַרְתִּי עַל זַרְעֲךָ לִהְיוֹת גֵּרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם, אַף עַל פִּי כֵן אֶשְׁפֹּט אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ עַל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ לָהֶם, וְלֹא יִפָּטְרוּ בַּעֲבוּר שֶׁעָשׂוּ גְּזֵרָתִי. וְהַטַּעַם כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (זכריה א יד), "וְקִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה", וְאוֹמֵר (ישעיהו מז ו) "קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי" וְגוֹ'. וְכֵן הָיָה בְּמִצְרַיִם, שֶׁהוֹסִיפוּ לְהָרַע כִּי הִשְׁלִיכוּ בְּנֵיהֶם לַיְּאוֹר וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, וְחָשְׁבוּ לִמְחוֹת אֶת שְׁמָם. וְזֶה טַעַם "דָּן אָנֹכִי", שֶׁאָבִיא אוֹתָם בְּמִשְׁפָּט אִם עָשׂוּ כַּנִּגְזַר עֲלֵיהֶם אוֹ הוֹסִיפוּ לְהָרַע לָהֶם. וְזֶהוּ מַה שֶׁאָמַר יִתְרוֹ "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח יא), כִּי הַזָּדוֹן הוּא שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל שֶׁאִבְּדָם מִן הָעוֹלָם, וְכֵן "כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם" (נחמיה ט י). וְהָרַב נָתַן טַעַם בְּסֵפֶר הַמַּדָּע (הלכות תשובה ו ה), לְפִי שֶׁלֹּא גָּזַר עַל אִישׁ יָדוּעַ, וְכָל אוֹתָם הַמְּרֵעִים לְיִשְׂרָאֵל אִלּוּ לֹא רָצָה כָּל אֶחָד מֵהֶם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁלֹּא נִגְזַר עַל אִישׁ יָדוּעַ. וְלֹא נִתְכְּנוּ דְּבָרָיו אֶצְלִי, שֶׁאֲפִלּוּ גָּזַר שֶׁאֶחָד מִכָּל הָאֻמּוֹת יָרֵעַ לָהֶם בְּכָךְ וְכָךְ, וְקָדַם זֶה וְעָשָׂה גְּזֵרָתוֹ שֶׁל הקב"ה, זָכָה בִּדְבַר מִצְוָה, וּמָה טַעַם בִּדְבָרָיו כַּאֲשֶׁר יְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּנֵי מְדִינָה פְּלוֹנִית מַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים, הַמִּתְרַשֵּׁל וּמַטִּיל הַדָּבָר עַל הָאֲחֵרִים חוֹמֵס וְחוֹטֵא נַפְשׁוֹ, וְהָעֹשֶׂה יָפִיק רָצוֹן מִמֶּנּוּ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהַכָּתוּב אָמַר "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ", שֶׁיַּעַבְדוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ, וְהֵם הָלְכוּ מֵעַצְמָם לְמִצְרַיִם. אֲבָל הַטַּעַם כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, וּכְבָר הִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ הָעִנְיָן הַזֶּה, אָמְרוּ בִּוְאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה (שמות רבה ל':ט"ו), מָשָׁל לְאָדוֹן שֶׁאָמַר לִבְנוֹ "יַעֲשֶׂה עִם פְּלוֹנִי וְלֹא יְצַעֲרֶנּוּ", הָלַךְ וְעָשָׂה, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חִנָּם לֹא הִנִּיחַ שֶׁלֹּא הָיָה מְצַעֲרוֹ. כְּשֶׁנִּתְרַצָּה הָאָדוֹן לִבְנוֹ גָּזַר עַל מְצַעֲרָיו הֲרִיגָה. כָּךְ גָּזַר הקב"ה שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִין בְּמִצְרַיִם, עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְשִׁעְבְּדוּם בְּחֹזֶק. אָמַר הקב"ה הָיָה לָכֶם לִנְהֹג בָּם כַּעֲבָדִים וְיַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם, "אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה" (זכריה א טו), עַד כָּאן לְשׁוֹנָם. וְדָבָר בָּרוּר הוּא כִּי הַשְׁלָכַת בְּנֵיהֶם לַיְּאוֹר אֵינָהּ בִּכְלַל "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם", אֲבָל הִיא עֲקִירָתָם לְגַמְרֵי. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ תְּחִלָּה "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה" (שמות א י), אֵינוֹ בִּכְלַל עַבְדוּת וְעִנּוּי, מִלְּבַד מָה שֶׁהוֹסִיפוּ בָּעִנּוּי עַצְמוֹ "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" וְגוֹ'. וְהוּא מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים כו ז), "וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ". וְדַע וְהָבֵן כִּי הָאִישׁ שֶׁנִּכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַהֲרִיגָה, לֹא יִנָּקֶה הַלִּסְטִים הַהוֹרֵג אוֹתוֹ בַּעֲבוּר שֶׁעָשָׂה מָה שֶׁנִּגְזַר עָלָיו, הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּד הָרוֹצֵחַ יְבֻקַּשׁ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר תֵּצֵא הַגְּזֵרָה עַל פִּי נָבִיא יֵשׁ בָּעֹשֶׂה אוֹתָהּ דִּינִים, כִּי אִם שָׁמַע אוֹתָהּ וְרָצָה לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ כַּנִּגְזָר, אֵין עָלָיו חֵטְא, אֲבָל יֵשׁ לוֹ זְכוּת בּוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּיֵהוּא (מלכים ב י ל) "יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בָּנִים רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל". אֲבָל אִם שָׁמַע הַמִּצְוָה וְהָרַג אוֹתוֹ לְשִׂנְאָה אוֹ לִשְׁלֹל אוֹתוֹ, יֵשׁ עָלָיו הָעֹנֶשׁ, כִּי הוּא לַחֲטֹא נִתְכַּוֵּן וַעֲבֵרָה הוּא לוֹ, וְכֵן הַכָּתוּב אוֹמֵר בְּסַנְחֵרִיב (ישעיהו י ה) "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וְגוֹ' בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ", וְאָמַר הַכָּתוּב "וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ", וְעַל כֵּן הֶעֱנִישׁוֹ בַּסּוֹף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם י יב) "וְהָיָה כִּי יְבַצַּע ה' אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו" וְגוֹ', וְאָמַר בּוֹ "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לָכֵן כֹּה אָמַר ה' וְגוֹ' הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל אַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (ירמיהו נ יז), וְהִנֵּה זוֹ רְאָיָה שֶׁנֶּעֱנַשׁ מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל הָרָעָה שֶׁעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה נְבוּכַדְרֶאצַּר שָׁמַע כִּי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד קוֹרְאִים אוֹתוֹ לְהַחְרִיב יְרוּשָׁלַיִם, וְהוּא וְכָל עַמּוֹ נִצְטַוּוּ עַל כָּךְ מִפִּי הַנָּבִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיהו כה ט) "הִנְנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם ה' וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יוֹשְׁבֶיהָ וְהַחֲרַמְתִּים", וּכְתִיב (שם לב כח) "הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִצִּיתוּ אֶת הָעִיר בָּאֵשׁ", וְאַף עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַצְמוֹ אָמַר (שם כו ו), "וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה", וְהֵם יוֹדְעִים כִּי מִצְוַת הַשֵּׁם הִיא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר נְבוּזַרְאֲדָן לְיִרְמְיָהוּ (שם מ ב) "ה' אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי חֲטָאתֶם לַה'", וְאַף עַל פִּי כֵן נֶעֶנְשׁוּ הַכַּשְׂדִּים כֻּלָּם בַּסּוֹף, וְהָיָה זֶה מִפְּנֵי שְׁנֵי טְעָמִים, הָאֶחָד שֶׁגַּם הוּא נִתְכַּוֵּן לְהַשְׁמִיד כָּל הָאָרֶץ לְהַגְדִּיל מֶמְשַׁלְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (ישעיהו יג יא) "וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל", וּכְתִיב (שם יד יג) "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה" וְגוֹ' וְכָתוּב "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן", וּכְתִיב בְּאֻמָּתוֹ (שם מז ח) "הָאוֹמֶרֶת בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד", וְאָמַר בּוֹ חֲבַקּוּק (חבקוק ב ט), "הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ" וְגוֹ', וְהִנֵּה זֶה כְּעָנְשׁוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב. וּלְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב (ירמיהו נ יח) "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל אַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר". אֲבָל הָיָה בְּמֶלֶךְ בָּבֶל עֹנֶשׁ אַחֵר, שֶׁהוֹסִיף עַל הַגְּזֵרָה וְהֵרַע לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בּוֹ (ישעיהו מז ו) "קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד", וְעַל כֵּן בָּא עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ כָּפוּל וּמְכֻפָּל, שֶׁנִּשְׁמַד זַרְעוֹ לְגַמְרֵי וְלֹא יִהְיֶה לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר נִין וָנֶכֶד (ישעיהו יד כב), וְנִשְׁמְדָה עִירוֹ לְעוֹלָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יג יט) "וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם", וְאָמַר בּוֹ הַכָּתוּב (ירמיהו נא יא) "כִּי נִקְמַת ה' הִיא נִקְמַת הֵיכָלוֹ", וּכְתִיב (שם נא לה לו) "חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל תֹּאמַר יֹשֶׁבֶת צִיּוֹן וְדָמִי אֶל יֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים תֹּאמַר יְרוּשָׁלִָם לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי רָב אֶת רִיבֵךְ וְנִקַּמְתִּי אֶת נִקְמָתֵךְ", וּפְסוּקִים רַבִּים כָּאֵלֶּה:

לצרור. כמו צרור כסף, צרור המור, צרור אבן במרגמה, שהוא שם תואר על התקשרות דברים הנפרדים יחד ע"י מטפחת הצורר אותם יחד והאוגדם זה עם זה עד שנעשים כגוף אחד שאין להם אפשרות להפרד זה מזה בלתי התרת קשר מטפחת שעליהן, ככה שתי נשים. אף שהן נכריות זו לזו ואין ביניהן שום קרבת משפחה, אם הן נשואות לאיש אחד, שבזה הן קשורות יחד ומתאחדות זו עם זו להיות כגוף אחד בהשתדלות שמושי הבית והתולדה, בלתי יכולתם להתפרד זו מזו בלתי התרת קשר האישות שעליהן מן האיש, כלל התקשרות שתיהן יחדיו נקרא צרור (צוזאממענפערבונדענע), וכל אחת משתי נשים האלה, להתקשרותה עם חברתה התקשרות תמידית בלתי אפשרי התפרדות בבחירתן, נקראת צרה, ומזה וכעסתה צרתה, וגם אם פנינה וחנה היו אהובות זו לזו היתה נקראת בשם זה, ולמה שאמרו (ב"ב טז"א) דפנינה לש"ש נתכוונה, לא היתה ענינה עם חנה רק לטובתה לא מחמת שנאה; מעתה אני אומר כי אות למ"ד שבמלת לצרור הוא במקום מלת את, סי' הפעול, כמו הרגו לאבנר (שמואל ב ג׳:ל׳), האוכלים למעדנים (איכה ד׳:ה׳). ויקח לירמיה (ירמיהו מ׳:ב׳) שהלמ"ד במקום את, וכן כאן לצרור כמו את צרור, והמלה מוטעמת ברביע, ומשמש פנים ואחור, דומה למקרא (פ' ראה) ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת, שיום השביעי מוטעם ברביע אחר אתנח, והוא משמש פנים ואחור, כמו שכתב הראב"ע שם, וכאלו אמר ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי, ויום השביע עצרת. ויש דומים הרבה לזה (כמו שכתוב בתולדות ואת כל אחיו), וכן כאן מלת לצרור המוטעם ברביע משמש פנים ואחור, והוא אם כן מאמר בפ"ע, ומכל מקום מתחבר בטעמו לענין ראשון, וכאלו אמר, את צרור אשה אל אחותה לא תקח. ומוסיף בזה לאסור עליו גם צרת אחות אשה (וכפילת הרי"ש על התחזקות הצרירה, והיינו גם צרת צרה וכמאמר רבותינו). ואדמ"ו בתוס' רע"ק (במשנה ריש יבמות) כתב קשה לי דלמאי צריך קרא לצרת צרה הא הצרה הנפטרת בלא יבום נשארה לו באיסור אשת אחיו מאביו והיא עצמה ערוה וממילא צרת צרתה היא צרת ערוה דאשת אחיו מאביו, כיון דצרת ערוה נדחית ממנו נאסרו עליו משום אשת אח וכשנתייבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפניו היא אסורה לו משום אשת אח ממילא צרתה היא צרת ערוה ממש, וצ"ע עי' שם. ולא הבינותי, דבלא ילפותא דלצרור היינו אומרים דכשנתייבמה לאחיו השני פקעה זיקה דקמא לגמרי וכי מיית לא הוה עלה אלא זיקת שני לחוד וכאילו לא היתה מתחלה צרת ערוה, כדחזינן ביבם עצמו דאמרינן (יבמות ל"ט א') ולקחה לה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו, דלא אמרינן עדיין יבומין ראשונים עלה ולא תסגי לה בגט, וכן כשגירשה מותר לו להחזירה ולית בה משום איסור אשת אח, וכן מדילפינן (יבמות ל"א ב') ומת אחד מהם שעליה זיקת יבם אחד ולא שעלי' זיקת שני יבמין, ומוקי לה בשעשה בה השני מאמר, דאז הוי' בה זיקת ב' יבמין, אבל בשכנסה לא הוי בה רק זיקת יבם האחרון דזיקה ראשונה פקעה (ע"ש רש"י, ובתוספת דפלוגתא דתנאי היא אי זיקת ב' יבמין דאורייתא) הכא נמי הו"א דלאחר יבום השני תו לא הוי עשה זיקה דקמא ולא היתה מעולם צרת ערוה, לכן צריך ילפותא דלצרור: