וְעוֹדֶ֣נּוּ לֹֽא־יָשׁ֗וּב וְשֻׁ֡בָה אֶל־גְּדַלְיָ֣ה בֶן־אֲחִיקָ֣ם בֶּן־שָׁפָ֡ן אֲשֶׁר֩ הִפְקִ֨יד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֜ל בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וְשֵׁ֤ב אִתּוֹ֙ בְּת֣וֹךְ הָעָ֔ם א֠וֹ אֶל־כָּל־הַיָּשָׁ֧ר בְּעֵינֶ֛יךָ לָלֶ֖כֶת לֵ֑ךְ וַיִּתֶּן־ל֧וֹ רַב־טַבָּחִ֛ים אֲרֻחָ֥ה וּמַשְׂאֵ֖ת וַֽיְשַׁלְּחֵֽהוּ׃
מחוקקי יהודה; קרני אור
[יא] ההפרש שבין לשון משאת ללשון מנחה הוא זה, כי משאות הוא דורון שנותן הגדול אל הקטן ממנו כגון המלך אל אחד העם, ועי"ז הוא מכבדו ומנשאו משאר העם, וע"כ נקרא משאת, אבל מנחה הוא דורון שמביא הקטן אל הגדול ממנו, ועי"ז הוא עושה נחת רוח לפני אדוניו, ולזה נקרא מנחה, אע"פ שהוא משרש אחר, ודעת חז"ל (תנחומא ויגש סי' ד) על חלקי הסעודה "הביא מנות בסעודה" וכן ת"א "ונְטַל חֲלָקִין" ומפורש יותר בתרגום יוב"ע "ונְטַל חוָלִקין מעל פתוריה", וכן דעת רש"י ז"ל שפי' "מנות", וכמו "מנות" (ש"א א ד) וכוונתו על חלקי הסעודה, וכן "משאת המלך" (ש"ב יא ח) מתורגם "סעודתא דמלכא" ומזה דרשו רז"ל (פסחים, לו, ב) ואין שאת אלא אכילה, שנא' "וישא משאות מאת פניו", והרלב"ג פי' שנתן משאת אחת לשנים כמשפט, ולבנימין שהיה יחיד נתן משאה יותר גדולה מהמשאה שנתן לשנים אחיו, ולזה יהיה פי' הפ' ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות, שכבר רבה משאת בנימין ממשאת שתהי' לאחיו שהי' להם חמשה חלקים לכל שנים מהם חלק אחד, כי הוא רחוק שישים לבנימין לבדו משאה יהיה שיעורה כמו חמשה משאר המשאות, וכתב רוו"ה משאות, מנה משולחן מלך ושרים, וכן "ויתן לו ארוחה ומשאת" (ירמי' מ, ה) ומזה יאמר בתפלה "והשיאנו" בדרך צחות:
אבן עזרא
הנה ישכיל עבדי. זאת הפרשה קשה מאד: אמרו תועי רוח שהוא רמז לאלהיה', ויפרשו עבדי הגוף, וזה לא יתכן, כי הגוף לא ישכיל ואפי' כשאדם חי, ועוד מה טעם יראה זרע (יאריך ימים), והוא לא היה לו בן, ועוד יאריך ימים ולא היה כן, ועוד ואת עצומים יחלק שלל, והראיה גמורה כי למעלה, כי הולך לפניכם יי, והם ישראל, ואחר כך רני עקרה, והיא כנסת ישראל, והנה טעם עבדי, כל מי שהיה בגלות מישראל והוא עבד השם, ורבים פירשוהו על משיח, בעבור שאמרו קדמונינו ז"ל [מדרש רבה איכה א' ט"ז] כי ביום שחרב בית המקדש נולד משיח, והוא אסור בזיקי', והנה אין טעם לפסוקים רבים, נבזה וחדל אישי', מעוצר וממשפט לוקח, ויתן את רשעי' קברו, ומה טעם יראה זרע יאריך ימים, והגאון רב סעדיה ז"ל פירש כל הפרשה על ירמיה ויפה פירש וטעם יזה גוים רבים בפיו בדרך נבואתו, כיונק לפניו גם כתב בתחלת ספרו (ירמיה א' י') כי קטן היה כאשר נתנבא, ויי הפגיע בו והוא חטא רבים נשא כי כן כתוב זכר עמדי לפניך לבקש עליהם טובה [שם י"ח כ'], כשה לטבח יובל וכן כתוב ואני ככבש אלוף יובל לטבח [שם י"א י"ט], ופירש ואת עצומים יחלק שלל על ארוחה ומשאת שנתן לו רב טבחי' [שם מ' ה'], והנכון בעיני כי כל הפרשה דבקה כי מה טעם להזכיר ירמיהו אחר הנחמות ולפני הנחמות, והנה ידבר על כל עבד יי שהוא בגלות, או יהיה עבדי כמו ישראל עבדי, וזה קרוב מזה: