פרשנות מצטטת על ישעיהו א:ה

כימי נדת דותה, כמו שהיא טמאה בשבעת ימי נדתה, כן תטמא בלידתה שבעת ימים רצופין, ומלת נדה על הדם הנודד מן הגוף שהתולדות דוחהו, ומלת דותה כמו וכל לבב דוי (ישעיה א' ה'), לשון מדוה וחולי, שבזמן נדתה ראשה ואיבריה כבדין עליה:

ארבעים יכנו. לרבותינו (מכות כ"ב) אין מלקין אלא ארבעים חסר אחת, הנה אם נאמר אסמכתא בעלמא הוא, הא דאמרי' במספר הסוכם לארבעים, לישנא דקרא ניחא לן, אמנם אם נאמר שהיא דרשה גמורה (ע' כ"מ רפי"ז סנהדרין) וכמ"ש הריטב"א בחדושיו שם למכות, וז"ל פשיטא דמלתא דהא הלכתא גמירי לי' דמלקות ארבעי' חסר אחת הן אלא שיש לו רמז במקרא ור' יהודא לא גמר לה לכן נקט קרא כפשטא, ע"כ. וכ"כ בחינוך (סי' תקצ"ה) וז"ל: הרמב"ם כ' חכמי' הם שחסרו אחת מארבעי' לגדר לאו דלא תוסיף, והוא תימ' לפי הגמרא, ע"ש. הנה צריך ביאור לשון המקרא לפי פשוטו באופן שיסכים עם המקובל. ונ"ל שאין המובן במלת יכנו כמו אשר יכה איש את רעהו, כ"א הוא לשון חסרון וגרעון המורגל בדברי רז"ל מנכה לו מן הדמים, ומזה אולי אוכל נכה בה, שפירש"י אולי אוכל לחסר מהם מעט, וכתיב"ע שם איכול לאזעורי. ועמ"ש לעיל במלת אך שהוא ג"כ מלשון נכיון. ולא נמנעו רזל (סנהדרין ק"ד) מלקרוא את אשת איש בשם בית נכתה. ע"ש שנבראה האשה מן הצלע שנפחתה ונחסרה מן האדם. ושם ארבעים כאן הוא מספר סדורי (דען פיערציגסטען) כמו ויהי בארבעים שנה (דברים א') היו נכונים לשלשת ימים פי' ליום השלישי, וכן מקץ שלש שנים (דברים י"ט) שהוא תחלת שנה שלישית, וכן ושלש עשרה שנה מרדו (בראשית י"ד) דלרשב"ג בב"ר אין פי' שלש עשרה שנה נמשכו ימי המרידה אלא בשנת השלש עשרה. וכן כאן ארבעים יכנו ירצה ההכאה האחרונה שהיא הארבעים יגרע ויחסר ממנו, שלא יהא נלקה כ"א ל"ט. ואל יקשה בעיניך למה לא אמרה תורה בפירוש תשע ושלשים יכנו, דא"כ לעולם היינו מלקין מספר זה, באין הבדל בין גבר חזק בעל כח, בין חלש הגוף, ובאמת צריכים אנו לבדיקת הבקיאים בכל אחד ממחוייבי מלקות, ואומדין אותו אם הוא חזק או רפה כפי המקובל בידינו, לכן גבלה התורה את המספר היותר רב והיא הארבעים, ואמרה הכאה זו שהיא הארבעים יכנו יגרע ויחסר ממנו, ובזה האופן הרשות נתונה לב"ד להכותו כפי כח המוכה. ויש לכאורה הכרעה מלישנא דקרא, שאין המובן בארבעים יכנו להכות ד' עשיריות שהן ארבעים שלמות, דאם כן לא הוי לי' לקרא לסיים. פן יוסיף להכותו על אלה. מלת אלה הוא כנוי הרומז לרבים, דלא שייך כ"כ במספר הכולל עשיריות, וה"ל למימר פן יוסיף להכותו על זה בכנוי הרומז ליחיד, כמו זה לי עשרים שנה, זה ארבעים שנה, וכמעט בכל המקומות יבא במספר הכולל העשיריות לשון האחדות, כמו וששים יום וששת ימים, כל נפש הבאה למצרים שבעים, מאה שנה ושבע שנים, וז"ל רוו"ה במפורש (לבראשית ה' ב') ומנהג הלשון לומר הנספר בלשון יחיד עם מספר העשיריות והמאות, כי תאמר שתים עשרה שנה, מאה שנה ועשרים שנה, לא שנים, וכן שמנה מאות שנה, תשע מאות שנה, אבל לא כן עם מספר האחדים, כי בו יבא הנספר בלשון רבים לעולם חמש שנים ושבע שנים עד עשר שנים. ע"כ. ומדאמר כאן לשון "על אלה" מוכח שאינו מזהיר על הוספת הכאה על ד' העשיריות דהיינו שלא יכה מ"א, כ"א יזהיר שלא יוסיף להכותו מכה אחת על המספר הסוכם לארבעים שהם רבים דהיינו ל"ט שיהי' סכום המלקות ארבעים. ובהכאת הארבעים הוא עובר על בל יוסיף. ויש עוד ליישב המקרא ע"ד רבותינו ולפרש מלת יכנו הכאה ממש, מלקות, והוא שבכמה מקומות מצאנו שמחובר ללשון יסף העתיד והוא במקום מקור עם למ"ד השמוש כמו, לא אוסיף עוד ארחם (הושע א'), לא אוסיף אהבתם (שם ה'), לא תוסיפי יקראו לך (ישעי' מ"ז) עוד תוסיפו סרה (שם א' ה'), לא יוסיף יבא בך (שם נ"ב), אוסיף אבקשנו (משלי כ"ג), שבכל אלה יפורש העתיד כמקור עם למ"ד, ופי' לא אוסיף לרחם, לא יוסיף לבא בך, כמ"ש רש"י ור"ש ב"מ במקומות אלו, וכן כאן יכנו כמו להכותו, וטעמו ארבעים להכותו לא יוסיף (ער זאלל ניכט פאָרטפאהרען פירציג איהן צו שלאגען):

והנה בדברי ב' מדרשים אלו אפשר לפרש בס"ד הפסוק בישעיה על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחולי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש אין בו מתם פצע וחבורה ומכה טריה לא זורו ולא חובשו ולא רככה בשמן והנה ידוע מ"ש רש"י ז"ל ע"פ והם תוכו לרגליך מתמצעים ומתכנסים תחת צלך ע"ש וזה נאמר על מעמד הר סיני שבאו לקבל התורה. ובזה יובן בס"ד שאומר הנביא לאו"הע על מה תוכו וכו' והנה לעיל מינה אמר קרא הוי גוי חוטא וכו' זרע מרעים וכו' ושפיר יש לפרש זו על או"הע ואמר עוד לאו"הע על מה תוכו פי' בשלמא ישראל שפיר נתקיים בהם הפסוק והם תוכו לרגליך כי ראויים הם לכך מכל צר ואופן לקבל התורה ולהיות תחת צלו ית' אבל אתם מה יש לכם מן השבח ומן הכשרון כדי שתהיו ראויים לקבל התורה ולהיות תחת צלו ית' דודאי הוא שאם היה נותן הקב"ה לכם את התורה שיש בה תריג מצות הייתם מוסיפין עוד סרה לעבור על הכל וכמו הק"ו שעשה המדרש השתא ומה בשבע מצות לא יכלו לעמוד בתרי"ג מצות לא כ"ש ואם כן ודאי הייתם מוסיפין סרה תוספת על חטאתכם גם זאת. ועוד מטעם אחר התורה היא רחוקה מכם ולא שייכא לכם יען כי כל ראש לחולי כלומר שתביטו בראשים שלכם ותראו שעשו ברכתו היתה על חרבך תחיה ששופך דמים וישמעאל ברכתו היתה והוא יהיה פרא אדם שמלסטס את הבריות ועמון ומואב באו מן הניאוף ואם כן איך הייתם ראויים לקבל התורה הסותרת לזאת וזהו כל ראש לחולי הוא חולי הנפש שהוא דבר נגדי למצות התורה ואם תאמרו ולמה תלעיג עלינו בראשים שלנו כי לא מידם היתה זאת אלא מן השמים סבבו להם כי עשו בא יעקב ונטל ברכתו וממילא ברכו אביו ועל חרבך תחיה כי לא נשאר לו מה לברכו וישמעאל כך ברכו אביו במאמרו ית' שא"ל והוא יהיה פרא אדם ומה יעשה ישמעאל אם כך נתנו לו מן השמים וכן עמון ומואב כך נסתבב הדבר שהיה בניאוף ומה יעשו הם לז"א וכל לבב דוי הנה מה שנתגלגלו ברכות אלו להם זה היה מסיבת לבם הרע שהיו מתאוים לאלו הדברים הרעים וגמירי בדרך שאדם רוצה לילך בו מוליכים אותו ולכן נתגלגלו עליהם ברכות אלו ואם היה לבם נקי לא היו באים לידי מדה זו ולא היה מסתבב הדבר הזה להם והראיה לזה שעתה אנחנו רואים אתכם כ"כ אתם רשעים גמורים מכף רגל ועד ראש ר"ל מן הקטן שבכם עד הגדול שבכם אין בו מתם שלא יש בכם אדם טוב אלא כולכם רעים וחטאים שכולכם הייתם לישראל פצע וחבורה ומכה טריה שהורגים וטורפים ודורסים וחומסים שלא מן הדין לא זרו ולא חבשו כלומר לא נמצא בכם אנשים שהיו רעים בתחלתם וטובים בסופם ששבו ממעשיהם הרעים אלא מי שהוא רע גם שיזקין לא ישוב ממנה ונמצא שזאת היא עדות ברורה על רוע לבבכם שסורכם רע והכל הוא מצדכם ולא מחמת ברכות שנתברכתם בהם או דקאי לא זרו ולא חבשו על המכות עצמם שכ"כ היו קשים עד שלא יועילו בהם תחבושת ומזור: