פרשנות מצטטת על ישעיהו א:טז

שלח לחמך וגו׳. רבי אלעזר ב"ר סמאי פתר קרא באברהם אבינו, אמר ליה הקב"ה אתה אמרת ואקחה פת לחם – חייך שאני פורע בזה לבניך במדבר ובישוב ולעתיד לבא, במדבר – דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, בישוב – דכתיב ארץ חטה ושעורה ^בנראה דסמיך גם אסוף הפסוק לא תחסר כל בה, דענין כזה שייך יותר לתשלום גמול באהבה. , לעתיד לבא – דכתיב (תהילים ע״ב:ט״ז) יהי פסת בר בארץ, וכן מה שאמרת ורחצו רגליכם, אני פורע לבניך במדבר – דכתיב (יחזקאל ט״ז:ט׳) וארחצך במים ^גכנוי להקדושה והטהרה שהכין הקב"ה את ישראל טרם קבלו את התורה, יעו"ש במפרשים. ובישוב שנאמר (ישעיהו א׳:ט״ז) רחצו הזכו ^דוסופי' הסירו רוע מעלליכם, וזהו אות על רצון הקב"ה בקרבתן של ישראל, וזהו ג"כ מענין תשלום גמול על מעשה אברהם בנתינת המים, משום דמלבד הגמ"ח מנתינת גוף המים יש לו שכר גם על כונתו בנתינת המים שיטהרו מעבודת כוכבים כמבואר שם שנדמו לו כערביים שעובדים לאבק של רגליהם, ועל זה ניתן שכרו שיטהר הקב"ה את ישראל מעונות. והא דשם אמר וארחצך במים דמשמע דהקב"ה בעצמו כביכול ירחץ וינקה את ישראל מעונותיהם ובישעי' אמר רחצו וגו' דמשמע דישראל בעצמן יטהרו וינקו וזה אין כל כך אהבה והתקרבות, אמנם באמת הוא מדה כנג"מ דבעד קיחת המים אמר כביכול דהוא בעצמו ירחצם, אך רחיצת הרגלים היה ע"י עצמם כמ"ש ורחצו רגליכם לזאת גם רחיצת ישראל מעון עבודת כוכבים תהיה ע"י עצמם כמו ששם היה הרחיצה מעבודת כוכבים כנודע וע' פירש"י שם, וקיחת המים של אברהם כיון שכונתו היה שירחצו בהמים מעלה עליו הכתוב כאלו הרחיצם בעצמם ולזאת אמר כביכול וארחצך במים היינו בעצמו כביכול – וא"ל דהרחיצה של הקב"ה בעצמו כביכול היה על שאר עבירות לא כן עון עבודת כוכבים החוב מוטל על ישראל בעצמן להתרחץ ולהתטהר כמובן וכמו שם שרחצו בעצמן וכנ"ל. , ולעתיד לבא דכתיב (שם ד׳) אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון, וכן מה שאמרת יוקח נא מעט מים, אני פורע לבניך במדבר – שנאמר (פ' חקת) עלי באר ^הוסופי' חפרוה שרים ודרשו שם וכי חפירה היתה שם אלא שנתנה בזכות אבות שנקראו שרים שנאמר פתח צור ויזובו מים כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו. , בישוב שנאמר ארץ נחלי מים, ולעתיד לבא דכתיב (יואל ד׳:י״ח) והיה ביום ההוא יטיפו ההרים עסיס וגו׳ וכל אפיקי יהודה ילכו מים. וכן מה שאמרת והשענו תחת העץ, אני פורע לבניך במדבר שנאמר (תהילים ק״ה:ל״ט) פרש ענן למסך ^ולהיות צל על ראשיהם דוגמת השענם תחת העץ כדי להסתר מחום היום. , בישוב שנאמר בסכות תשבו ^זוצ"ל דזכות התשלומין בזה הוא זכות המצוה מישיבת סוכה, דבישיבה עצמה אין כל יתרון לחשבה לתשלום גמול. , לעתיד לבא – דכתיב (ישעיהו ד׳:ו׳) וסוכה תהיה לצל יומם וגו׳ ^חכמש"כ לעיל אות ו'. וכפי הנראה מהמשך כל דרשה זו מפרש הלשון כי ברוב הימים כמו בימים הרבה, כלומר בזמנים רבים, ודריש דאימתי הם הזמנים הרבים, במדבר ובישוב ולעתיד לבא. .
(מ"ר)

אך באמת לא קשה כי שניהם מראין גדולת הש' ב"ה וב"ש הגדול. ושפלות כח גדולת בו"ד אשר כל גדולתו תליא בזה ע"י מי שישמש שאותו היינו לא גדולתו מצד עצמו רק מזה שאנו רואים כי אדם אחר זולתו משמש אותו מה שא"כ הש' ב"ה וב"ש הגדול כדאיתא במדרש רבה שמות פ' כ' וכ"ה על פסוק אין כמוך באלקים ד' שאין מי שיעשה כמעשיך: מה בין מדות בו"ד למדת הקב"ה מדת מלך בו"ד מה היא כבודו וע"י מה מראה את גדולתו ע"י שעבדיו משרתין אותו משא"כ הקב"ה הוא משמש את בניו. מלך בו"ד עבדיו מרחיצין אותו אבל הקב"ה לא עשה כן אלא שהוא רוחץ את ישראל. שנאמר וארחצך במים, וסך אותו שנאמר ואסכך בשמן, והלבישו שנאמר ואלבשך רקמה, מלך בו"ד עושה לו שביל בארץ, והב"ה עושה לו שביל בתוך הים, מלך בו"ד העבד טוען את רבו והקב"ה אינו כן, שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים. מלך בו"ד עבדיו מנעילים אותו, והקב"ה אינו עושה כן שנאמר ואנעלך תחש. מלך בו"ד המלך ישן והעבדים עומדים על גבו לשמרו והקב"ה אינו כן אלא הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. עוד ורחץ כדאמר ר' אלעזר כל שטיבלו במשקים צריך נטילת ידים דחכמים גזרו טומאה על הידים להיות שניות ומטמאין את המשקין להיות תחילה. וכתב ט"ז סי' תע"ג דמה שנזהרין בזה הלילה טפי מכל השנה כדי לטהר עצמו יותר בזה הלילה. וע"כ כמו שנזהרין בזה, בזה הלילה לתוספת טהרה כן ראוי להיות נזהרין לא פחות בעשי"ת ג"כ בזה כמו אפי' מי שלא נזהר בכל ימות השנה מפת פלטר עכ"ז יהיו נזהר בעשי"ת ובשבתות ומועדים כן לנידון דידן. וזאת הזהירות מרמז בהמשך סימני התיבות, קדש ורחץ ר"ל כי הני שייכי להדדי אחר שרוצה ומזמין לקדש את עצמו הרי הוא צריך לרחיצה לשון רחצו הזכר שלא יהיו כטובל ושרץ בידו לכן אמר שגם זאת לא די לבד כי אם גם.

שגלשו מהר גלעד. הר שגלשתם מתוכו עשיתיו גל ועד לאוה"ע ^לחעיין משכ"ל אות ב' וג'. ואיזה זה, זה ביהמ"ק, שנאבד נורא אלהים ממקדשיך ^לטוקרי לביהמ"ק הר ע"ש הכתוב (דה"י ב' ג') ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה, וקראו גלעד ע"ש שהוא גל ועד לאוה"ע שהשכינה שורה בישראל ומשם מורא יוצאה לעולם וכמש"כ נורא אלהים ממקדשיך. , ומה הגלשה הגלשתם מתוכו ^מכלומר איזה זכות ותועלת קרחתם ממנו, דשורש גלש הוא מענין מריטה וקריחה [תרגום גבח הוא (פ' תזריע) גלוש הוא]. שניך כעדר הקצובות, מלין קצובין אלו בגדי כהונה גדולה ^מאשמכפרין, כבסמוך, ויתכן דסמיך הלשון מלין קצובין ללשון שנייך, מפני שמספר השינים באדם הם קצובין ומוגבלין [ל"ב] ועם זה הם סדורים ועומדים כעדר. , שעלו מן הרחצה – שמכפרין על ישראל ^מבעי' זבחים פ"ח ב' ולפנינו בתו"ת פ' תצוה (כ"ח א'), ודריש לפי"ז מן הרחצה מלשון רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם (ישעיהו א׳:ט״ז). , שכולם מתאימות אלו ב' שרשרות של זהב שיוצאות מבין החושן והיו נראות מתוכו כמין שתים נרתיקות ^מגשלשלאות, כמש"נ ורתוקות כסף צורף (ישעיהו מ׳:י״ט) והם מחברים את החושן על כתפות האפוד. , ושכולה אין בהם – שלא נתאכלה אחת מהן ^מדר"ל שלא נשחק ונחלש עובי שלהם. , כחוט השני שפתותיך זה נזר הקודש ^מההם הפתילים שבהם מהדקין בראשו שהיו עושין כמין כתר, כמש"כ רש"י בפ' תצוה, ומכל מקום אין נחשבין הנזר והציץ אלא לאחד. ומדברך נאוה – זה הציץ ^מויתכן דסמיך לייחס הציץ ללשון ומדברך נאוה, יען כי ע"י הציץ היו מקבלין כמה ידיעות הנוגעות לקדושת הטהרה כמבואר ביבמות ס' ב'. .
(מ"ר)