אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃
אלון בכות
איכה ישבה בדד העיר. להבין מלת איכה נקדים מ"ד במד' שלשה אמרו איכה משה וישעיה וירמיה. משה אמר איכה אשא לבדי. ישעיה אמר איכה היתה לזונה. ירמיה אמר איכה ישבה בדד. ולהבין נראה דכבר ידוע דכשישראל אינם בתכלית השלימות אין השם של ד' מלא. ובזמן שאין משפט בישראל השם אינו בשלימות וחסר ממנו ו' ה' ונשאר י"ה וז"ש דוד שבטי יה עדות לישראל וכו' כי שם ישבו כסאות למשפט וכו' וכן אם הזנות ח"ו מתרבה בישראל ג"כ אין השם של ד' מלא. וכן בגלות אין השם מלא כי יד על כס י"ה וארז"ל מיום שחרב בהמ"ק די לעולם להשתמש בשני אותיות. וידוע דמלת אך מורה על המיעוט דאכין ורקין מיעוטים הם. ולכך משה ששפט את כל ישראל לבדו והיה קשה עליו הדבר אמר איכה אשא לבדי טרחכם. איכה א"ך י"ה רצונו שחסר השם של ד' ואינו נשאר רק י"ה. וכן ישעיה ראה הזנות מתגרה בישראל כמ"ש ויאמר ה' וכו' יען כי גבהו בנות ציון וגו' אמר איכה היתה לזונה. איכה א"ך י"ה. וירמיה ראה מטרוניתא בניוולה והיה בעת הגלות המר ודי לעולם בשני אותיות לכך אמר איכה ישבה. א"ך י"ה. וכן באדה"ר כאשר חטא ואכל מעץ הדעת נחסר השם ולכך א"ל הקב"ה איכה א"ך י"ה. וידוע דהתורה היא סם חיים למקיימיה והיא נעימה. ולעוברים עליה היא סם המות והיא הוה על הוה. ולכך במתן תורה בא השם במ"ג ונאמר אנכ"י אמירה נעימה וכו' אבל בעת הגלות נעשה מן נ' ה' במ"ק ונאמר איכה תמורת אנכי דה"א מורה הוה על הוה וזהו הפירוש של מלת איכה והבן:
מלבי"ם
על יהודה וירושלם, נבואה זאת מחולקת לשתים מן פסוק ב' עד פסוק כ"א נבא על שבט יהודה, ומן פסוק כ"א עד פסוק כ"ז נבא על עיר ירושלים, ומשם עד סוף הקאפיטל נבא על שניהם יחד:[הערה:המבארים נחלקו בזמן נבואה הזאת, מהם אומרים כי היא היתה הנבואה הראשונה, ומ"ש אשר חזה בימי עוזיהו, הוא ציון כולל לכל דברי הספר, ומ"ש בפרשה ו' ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח וכו', שנראה שאז היה תחלת השליחות, הוא כי מאז נבא בקביעות, מה שאין כן מה שנבא מתחלת מלכות עוזיה (כנראה קצת מדה"ב כ"ו כ"ב) לא היה בקביעות, וראיה לדעה זאת, א] ממ"ש אשר חזה בימי ובימי, שבהכרח מוסב על כלל הספר, ב] ממ"ש פה שחזה בימי עוזיה, ולקמן (ו') היה בשנת מות המלך עוזיהו אולם דעת חכמינו זכרונם לברכה (במכילתא פרשת בשלח הביאה רש"י לקמן ו' וברבה קהלת ובסדר עולם רבה פי"ט) כי הנבואה שבפרשה ו' היתה תחלת נבואתו והיה בשנת עשרים ושבע למלכות עוזיהו שאז נצטרע והושם בבית החפשית, ונפסקה מלכותו ולכן קראה שנת מותו, ואין מוקדם ומאוחר בסדר הספר וכ"ה ברבה שמות פ"א, וראיה לדבריהם, א] ממ"ש אשר חזה על יהודה וירושלים והלא גם על עשרת השבטים נתנבא, וגם על כמה אומות, ב] ממ"ש חזון ישעיהו והיה לו לומר חזיונות לכלול את כולם, ג] למה שמבואר אצלי כי חזון הוא ענין פרטי מיוחד מעניני הנבואה, והלא תמצא שהתנבא נבואות שנקראים משא וזה לא נכלל במלת חזון, והיה לו לומר דברי ישעיה, כמו דברי ירמיהו לכלול את כולם. ע"כ ]: