פרשנות מצטטת על ישעיהו ד:א

עוד אומרו לאמר. למד דרך ארץ שלא יכנס אדם לבית חבירו פתאום עד אחר קריאה ודבור. ויקרא בגימ' טוב ברחמים, שהקב"ה הוא טוב שנאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, הוי"ה במ"ק טוב, ומן הראוי שנפש החוטאת היא תמות שעברה על צווי הקב"ה אלא מרוב רחמיו על בריותיו לוקח נפש הבהמה תחת נפש האדם, זהו שאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, טוב באתב"ש נפש, הוי"ה במ"ק טוב, עשה ה' טובה עם בריותיו לקחת נפש תחת נפש, לפי שהאדם לא חטא אלא בנפש הבהמית שחמדה לאותה עבירה, וכשרואה ששוחטים לאותה בהמה והיא לא חטאה אז יתבייש ויאמר אוי לי זאת הבהמה לא חטאה ואני הוא החוטא והיא תשחט ותשרף, אז תכנע נפשו הבהמית שחטאה בה. וא"ת זאת הבהמה שלא חטאה הוא עול לה שתשחט, לזה אמר עולה אשה ריח ניחוח לה', שנפש הבהמה היא יורדת למטה וזו עולה למעלה, הואיל ובאה לכפרה על הבריות שלא יאבדו, שהעולם נברא בשבילם ולא יאבד עולמו, שכל אחד הוא עולם קטן, ולזה התחיל זה הספר שהוא ספר הקרבנות בויקרא שהוא גימ' טוב ברחמים, עוד ויקרא לשון זמון כמו יאכלו הקרואים, ועל מקראיה (ישעי' ד'). ויקרא, כאן רמז לו שמדת הדין עתידה לפגוע בבני אהרן והם מזומנין לה, ולזה רמז אדם כי יקריב מכם, לא אמר אדם מכם כי יקריב, אלא אדם כי יקריב מכם, רמז על אהרן שהוא אדם שהוא עתיד להקריב ב' בניה, וכן אמר הקב"ה בקרובי אקדש, בקרובי שהוא אהרן, וכן רמז ואמר מן הבהמה, בהמה בגימ' בן, ואמר דבר אל בני ישראל, לומר שהם כפרה עליהם ועליהם לבכות, כמו שאמר וכל בית ישראל יבכו את השרפה, זהו מכם, ועליהם נאמר אנחנו טמאים לנפש אדם, כי לא היו נשואים וכל אחד נחשב כחצי גוף ושניהם נקראים אדם, כמו שאמר בזוהר פרשת פנחס, ולזה על הבהמה יש רביע. מן הבקר, לא אמר ומן הבקר כמ"ש ומן הצאן, לומר מן הבהמה הוא ענין בפני עצמו רמז על בני אהרן כמ"ש. מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, שהוא קרבן בהמות, אבל קרבן אדם שהוא אהרן, קרבנו מן הבהמה גימ' הבן, ולזה אמר קרבן לה', שה' בחר בהם:

והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו. יש להסתפק אם האיסור היא מצד האשה שהיא יכולה למחות בידו מאחר שאין יכול לקיים לה שאר וכסות ועונה או נימא דאף היא מתרצה לו ונותנה לו רשות לישא אחרת הב"ד מוחין לו אם אינו יכול להספיק אותם ומדברי הרמב"ם (פט"ו מה"א) הביאו הטור (בסי' ע"ז ס"ק ד') משמע דתלוי ברצון הנשים וכן משמע בתשובת הריב"ש סי' צ"א ומקרא מלא הוא (והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמר לחמינו נאכל ושמלותינו נלבש רק יקרא שמך עלינו אסוף חרפתינו ישעיהו ד׳:א׳) וכל דבר שבממון תנאו קיים:

ברוחה של המשנה גם המדרש המספר: " 'נשים בציון ענו' – נבוזראדן צוה לחיילותיו, אמר להם: אלההון של אלו שונא זמה הוא, הזהרו אל תגעו באשת איש, כיון ששמעו נשייא הויין אתיין ואמרן לגבר, מן דילנא אנן אכלן, ומן דילנא אנן מתכסים, אלא בלבד דיתקריא שמך עלן, הדא הוא דכתיב (ישעיהו ד), 'והחזיקו שבע נשים באיש אחד' וגו'. בר מתלת נשים שנתעצלו, ולא עשו כן, ונתענו, לכך נאמר 'נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה' – 'בִתְלַת' כתיב" (איכה רבה, ה יא, עמ' עט). את הפסוק יש לפרש כפשוטו בגייסותיו של מלך בבל שעינו נשים ואנסו אותן. אבל המדרש דורש את הכתיב החסר. המלך הבבלי התנגד לאונס נשואות ואזי "נשים בציון עָנו", ופנו לאנשים שישאו אותן אפילו ללא זכויות כספיות ובלבד שלא תיאנסנה, חוץ מ"בתלת", תלת נשים (שלוש נשים) שלא עשו כן וכבודן חולל. בדרך כלל המדרשים מדגישים את אכזריות הכובש הבבלי (כגון בבלי, יבמות טז ע"ב; מדרש זוטא לאיכה, ב א), אך מדרש זה מציג עמדה "הומנית" של הכובשים.

אסף. הִכְנִיסָהּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא תֵרָאֶה, וְכֵן אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ (ישעיהו ד'), וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיתָה (שמות ט'), אָסְפוּ נָגְהָם (יואל ד'), וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף (ישעיהו ס') – לֹא יִטָּמֵן: