פרשנות מצטטת על ישעיהו ה:טו

וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁכָּל מִדְרָשׁ זֶה בָּנוּי עַל יְסוֹד הָעֲנָוָה, לְהַשְׁרִישׁ בָּהּ אֶת כָּל יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין, כִּי בַּעֲבוּרָהּ נֶאֱמַר ״לִפְנֵיהֶם״ וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם, כִּי כָל גַּס רוּחַ אֵינוֹ דָּן בְּמִתּוּן וְאֵינוֹ מַחֲמִיץ הַדִּין לְהַעֲמִידוֹ שָׁקֵט עַל שְׁמָרָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה, וְהַנִּמְשָׁל אֵינוֹ עַל הָאוּמּוֹת וְיִשְׂרָאֵל, כִּי אִם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בְּנֵי אֵל חָי. וּמִכּוּלָּם הוּא אוֹהֵב אֶת הַקָּטָן, הַיְינוּ בֵּין כָּל הַבָּנִים, דְּהַיְינוּ בֵּין כָּל יִשְׂרָאֵל, הוּא אוֹהֵב יוֹתֵר מִכּוּלָּם אֶת הַקָּטָן הַמַּקְטִין אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, הוּא הַנִּבְחָר לָשֶׁבֶת מוֹשַׁב אֱלֹהִים בַּעֲדַת הַדַּיָּנִים. לְכָךְ מֵבִיא רְאָיָה מִן פָּסוּק ״כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ״ (הושע יא, א), רוֹצֶה לוֹמַר כְּשֶׁהוּא מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ כְּנַעַר וּבַעַר, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ בְּיוֹתֵר מִכָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי כָל עוֹד שֶׁהָעֲנָוָה מְצוּיָה בְּיוֹתֵר בַּתַּחְתּוֹנִים, אָז בְּיוֹתֵר תִּגָּלֶה וְתֵרָאֶה גַּבְהוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הָעֲנָוִים מַחֲזִירִין הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא עַתִּיק יוֹמִין (דניאל ז, ט), כִּי בָּזֶה יוֹדוּ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ גֵּאוּת לָבֵשׁ וְלוֹ יָאֲתָה וְלֹא לְזוּלָתוֹ. לְכָךְ מֵבִיא לִרְאָיָה פָּסוּק ״וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ (ישעיהו ה, טז), וְאָמַר אִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים הַדִּין, וְהוּא לְשׁוֹן שִׁמְרֵי הַיַּיִן, רוֹצֶה לוֹמַר כִּי יִתְחַמֵּץ לְבַבְכֶם עַל יְדֵי שֶׁתָּדוּנוּ בְּמִתּוּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נו, א) ״שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט״, וְגַם הוּא לָשׁוֹן שְׁמָרִים, כִּי כָל מַשְׁקֶה הָעוֹמֵד שָׁקֵט עַל שְׁמָרָיו, אָז הַשְּׁמָרִים יוֹרְדִין לְמַטָּה וְהַמַּשְׁקֶה נִשְׁאָר צָלוּל, וְכָל חֹמֶץ וַדַּאי עָמַד זְמַן רַב עַל שְׁמָרָיו וּבְסִבָּה זוֹ נַעֲשָׂה חֹמֶץ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר ״שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט״, כִּי כָל מִשְׁפָּט צָרִיךְ לְהַחֲמִיצוֹ וּלְעַכְּבוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַשְּׁמָרִים לְמַטָּה, דְּהַיְינוּ הַפְּסֹלֶת וְדֵעוֹת מְשֻׁבָּשׁוֹת הַמְעוֹרָבִים בְּשֵׂכֶל הָאָדָם, וְעַל יְדֵי שֶׁיֵּרְדוּ לְמַטָּה יִשָּׁאֵר שִׂכְלוֹ צָלוּל זַךְ וְנָקִי בְּלִי תַּעֲרֹבֶת, וְאָז לֹא יָבוֹא לִידֵי טָעוּת. לָכָךְ נֶאֱמַר ״שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט״, אֲבָל הַצְּדָקָה לֹא תַחֲמִיץ, כִּי אִם יְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֵיזוֹ עָנִי דָּבָר, עֲשֵׂה מְבֻקָּשׁוֹ מִיָּד, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַעֲשׂוּ צְדָקָה״. וְיִתְבָּאֵר כָּל זֶה עוֹד פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּפָסוּק ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ (דברים טז, כ), כִּי לְשׁוֹן רְדִיפָה שַׁיָּךְ בִּצְדָקָה וְלֹא בְּדִינִין. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים אֶת הַדִּין, אֲנִי גָּבוֹהַּ, כִּי הַדָּן בְּמִתּוּן וַדַּאי יֵשׁ בּוֹ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁאֵין הוּא בּוֹשׁ לִשְׁאוֹל עַל סְפֵקוֹתָיו אוֹ לְעַיֵּן בַּדִּין זְמַן רַב עַד כִּי לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט, וּמִתּוֹךְ הָעֲנָוָה שֶׁבַּתַּחְתּוֹנִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּבוֹהַּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ה, טו) ״וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ וְגוֹ׳.

זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו'. כבר ידעת כי הגוי בעודו בחיים טמא ומטמא בעבור הטומאה השוכן בו וכשמת נעדר ממנו אותו הרוח על כן אינו מטמא באהל כי העיקר אצלינו קברי גוים אינן מטמאין באהל שנאמר אדם כי ימות ואין אומות העולם קרויין אדם. אבל ישראל הן הפך זה כי בחייו שורה בקרבו רוח קדושה וכשמת טמא ומטמא ויש בזה סוד גדול כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מהרוח הקדושה אז באה ושורה בו וכל אשר בתוכו טמא ומטמא ומטעם זה נהגו לשמור גופי המתים שלא יכנס בקרבם רוח רעה כי הם תאבים להשלמת יצירתם והבן זה מאד. מדרש רות (זוהר חדש עח ט"ד) הגוף מן הגוי בחייו טמא ובמותו טהור למה בשביל שיתאבד נשמתא דיליה והגוף ישוב אל העפר כשהיה. היהודי בחייו טהור ובמותו טמא למה בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה ונשאר נפש הבהמית בגוף ועל זה נקרא היהודי במותו טמא והגוי טהור. למה הדבר דומה לתרין אילנין חד קדישא וחד מסאבא. מה הוי קדישא ומה הוי מסאבא. <תרגום - מי הוא הקדוש ומי הוא הטמא>. מה דעביד איבא הוי קדישא. <מי שעושה פירות הוא הקדוש>. ומה דלא עביד איבא הוה מסאבא ודין הוא. <וזה הוא>. דיעביד צל לעבודה זרה ועם כל דא הן נטועין בארץ ולחד אילנא אית מיין ולחד אילנא אית מיין ועם כל דא אילנא חד יעביד איבא ואילנא חד לא יעביד איבא. כדוגמא דא אינון בני ישראל ובני עשו תרין אילנין דאינון נטיעין. <שהם אילנות>. רוח דקדושה ורוח דמסאבא דא הוא אילנין ואינון בארעא חדא. <שהם בארץ אחת>. דאינון מן גופא אחונא עמנא. <שהם מצד הגוף אחים עמנו>. ולחד אית מיין ויעביד איבא דא היא אורייתא קדישא דישראל שנמשלה למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים אין מים אלא תורה ועל גופא דישראל אמר עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ וירית. <ויורש>. גנתא דעדן וירית גופא קדישא מלעילא ונהנה נשמתו מאור השכינה. ואת אמרת דלא אית איבא באילנא דמסאבו. <ואתה אומר שאין פירות באילן הטמא>. למה אמר עץ עושה פרי למינו עיין באיבא דאילנא דעבד צל לעבודה זרה דיעביד איבא דלא אכלין מיניה וידפנו הרוח שנאמר כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ואית לאילנא דא דמסאבו מיין ולא יעביד איבא אלא דא דאמר אשר תדפנו רוח דא אורייתא דלהון. ועוד נרמז בפסוק זה ענין מופלג כי כשממקלקלין הצינורות של מעלה משתנין סדרי בראשית כענין וישח אדם וישפל איש (ישעיה ה טו) ואז כחות הטומאה נכנסין באהל של מעלה. ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה וגו' (איכה א י') ועל אותה שעה כתיב רגליה יורדות מות (משלי ה ה') נגע צרעת כי תהיה באדם. אוי להם לבריות מעלבונה הגורמים לה העדר הברכה זהו אדם כי ימות באהל והבן זה מאד:

מסרה ועיני י״ג. מהם ריש פסוק. ועיני לאה רכות. (בראשית מ״ה:י״ב) ועיני אחי בנימין. (שם מ״ח) ועיני ישראל כבדו מזוקשמואל ב כ״ד:ג׳ כ״ד) ועיני אדוני המלך רואות. (ישעיהו ה׳:ט״ו) וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה. (איוב י״א:כ׳) ועיני רשעים תכלינה. (שם י״ז) לחלק יגיד רעים ועיני בניו תכלינה. (שם ל״א) ועינימשלי י״ז:כ״דכלה. (משלי י״ז:כ״ד) ועיני כסיל בקצה הארץ. (שם כ״ז) ועיני האדם לא תשבענה. וסימנם שפירותא בפומא דישראל ויחזין בשפלותא דחייביא וביניהון ויסופון מארעא ויאבדון מארעא. פי׳ העורון יגיע לאדם מעשרה דברים. התמדת הבכי. וז״ש ועיני לאה רכות וגו׳. שבכתה שהיא לחלקו של עשו וז״ש כלו בדמעות וגו׳. וכשהאדם יושב זמן רב משתוקק לראות אדם א׳ או דבר יקר ויושב זמן רב ומביט לראות. וז״ש עיניכם רואות ועיני אחי בנימין שיש זמן רב שאני משתוקק לראותו. וברוב הזקנה ועיני ישראל כבדו. וכשהאדם רואה מעלתו ומדרגתו מסורה ביד אחר. וז״ש נתן הנביא לדוד^*צ״ע כי לא נמצא הכתוב הזה כלל: ברוך ה׳ אשר נתן לך בן יושב על כסא מלכותך ועיני אדוני המלך רואות. לפי שאינו מקנא בבנו ובתלמידו. והגאוה והמעלה ייקרו האדם יותר מדאי. כשז״ל (סוטה ט׳ ושם אית׳ הלך אחרי עיניו ובמדרש תנחומא פ׳ בשלח אית׳ נתגאה בעיניו) שמשון נתעלה בעיניו ולקה בעיניו. וז״ש וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים השפיל עיני הרשעים בסנורים כסדום וזהי ועיני רשעים וגו׳.. ומי שיש לו אחד בפה וא׳ בלב שפת חלקות וגונב דעת הבריות חושב דבר ומדבר דבר ולזה יהיה לו מדה כנגד מדה עיני בניו שהם מחשבותיו תכלינה וז״ש לחלק יגיד רעים שמדבר חלקות ורפיונו דבר אחר יהיו בניו עורים. והאשה שימות בעלה. וז״ש ועיני אלמנה אכלה. ואדם שהולך בדרכים תמיד לאסוף קנין ברוב ענין יגיע לו נזק בראות. וז״ש ועיני כסיל בקצה הארץ. וצרות העין מלא ביתו כסף וזהב לא ישבע מסיבתו חסרון הראות. וז״ש ועיני האדם לא תשבענה. וראוי לאדם לסור מכל הדברים האלה וחשקו ותשוקתו יהיה בעבודת בוראו וינצל מעורון ופגעים רעים ויהיה לו נזק באוירו ולא בגופו וז״ש הסימן שפירותא בפומא דישראל ר״ל היופי והנוי הוא התפלה והשבח לאל ית׳ בפיהם של ישראל ויראו במפלתם של רשעים הם ובניהם וזהו ויחזון בשפלותא דחייביא. אכי״ר: