פרשנות מצטטת על ישעיהו ה:יז

לא יחל דברו. תניא, דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ^כחהא דאחרים נהגו בהן איסור הוא מפני סייג ופרישות ע"ד ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. ובירושלמי כאן (פ"ב ה"א) מפרש טעם הדרשה שלא יעשו דבריו חולין, כלומר שלא יעשו חולין את הדברים המקובלים אצל אחרים, ודבר זה מדרבנן הוא ואסמכוהו אקרא, יען כי פשטות הכתוב הוא שלא ישנה את דברי עצמו, ועיין בדרשה הקודמת. ובהגהות הרש"ש כתב דדריש דברו מלשון וידבר עמים, [ורעו כבשים כדברם ישעיה ה'] שהוא ענין הנהגה, ור"ל לא יעשה הנהגתו חולין, ועפ"י זה יתבאר מה דקי"ל דכל אדם שהוא נוהג לעצמו כ"פ דבר מצוה וקדושה [ואינו מפרש שעושה כן בלא נדר וקבלה] ורוצה לחזור בו מפני איזו סבה שא"א לו עוד לקיימו צריך התרה, יען כי גם זה בכלל לא יחל דברו שהוא הנהגתו. .
(שם ט"ו א׳)

או שמיחה בהן את המדות. בדבר שנדבק יפה ויוצא בדוחק שייך לשון מיחוי כי ההיא דפרק הספינה (בבא בתרא דף פח.) החנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת וממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת וכי ההיא דתנן בפסחים בפרק אלו דברים(פסחים דף סח.)מיחוי קרביו ואמרי' בגמ' שירקא דמעיא דנפיק אגב דוחקא דסכינא כדכתיב (ישעיהו ה׳:י״ז) חרבות מחים גרים יאכלו ומתרגם רב יוסף נכסי רשיעיא צדיקיא יחסנון:

ידבר. ינהג כמו ורעו כבשים כדברם (ישעיה ה):

בְּתוֹךְ הַדָּבְרוֹ. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״כְּעֶדְרָא בְּגוֹ דִּירָא״, מָקוֹם שֶׁהוּא מִתְנַהֵג שָׁם וְכֵן (ישעיה ה) ״וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם״: