ה֕וֹי גִּבּוֹרִ֖ים לִשְׁתּ֣וֹת יָ֑יִן וְאַנְשֵׁי־חַ֖יִל לִמְסֹ֥ךְ שֵׁכָֽר׃
העמק שאלה
עד שית שעי. היינו דאי' בגמ' ובסמוך אר"ש עד זמן סעודה. וכ' הרמב"ם ה' סנהדרין פ"ג עד סוף שש שעות ביום וכ"כ הסמ"ג מ"ע צ"ז. והטור פי' יותר בח"מ סי' ה' עד חצות היום. וכ"כ רבינו בסי' קס"ו וע"כ יושבין בדין אר"ש עד חצות. והנה ברי"ף ורא"ש שבת פ"א כתבו בזה"ל עד זמן סעודה והוא שעה ששית והוא זמן מאכל ת"ח עכ"ל משמע דמפרשי שחשו חז"ל לסעודת הדיינים שלא יעברו ומפרשי דרשה דקרא ושריך בעת יאכלו. בשעה ששית. וא"כ תמהו הב"י והלח"מ על הרמב"ם וטור דקבעו זמן סוף שעה ששית. והא בשעה ששית צריכים לאכול. ולהכי פסק הש"ע שם עד סוף שעה חמישית. וע' מ"א סי' קנ"ז סק"ב. והסמ"ע נדחק לפרש דברי הרמב"ם דעד סוף ולא סוף בכלל. ור"ל דמקצת ששית ישייר שיוכל להתחיל לאכול כדי שלא יהא כזורק אבן לחמת. אבל רבינו כ' עד חצות. ולא עוד אלא גריס במסקנת הגמרא דשבת אלא רביעית מאכל פועלים וכל אדם חמישית מאכל ת"ח כמבואר בסי' קס"ו ומש"ה הביא מימרא דר"ש שם עד חצות. ר"ל לפי המסקנא לא אמר עד זמן סעודה אלא עד חצות. הרי דלא חשו חז"ל לסעודת הדיינים. ובעיקר פי' הסמ"ע שלא יהא כזורק אבן לחמת קשה. וכי כל אדם אין טועמין בצפרא והרי הזהירו חז"ל על פת שחרית. ואמרו בב"מ ד' ק"ז ועבדתם את ה' אלהיכם זו ק"ש ותפלה. וברך את לחמך ואת מימך זו פת במלח כו'. ותו הא ר"ח ורבר"ה דס"ל למיתב כל היום בדין. וכי כל יום היו מתענין. ומכש"כ למש"כ רבינו בסמוך דכסבורים עפ"י דין מחויב לישב כל היום דכתיב וישב משה לשפוט וגו' וכי עלה עה"ד שהצווי להתענות כל יום. אלא ע"כ הכוונה לאכול ולחזור לישב בדין. וכן סנהדרי גדולה שישבו כל היום בודאי היו אוכלים אחד אחד וחזרו לדין. ה"נ אפשר לטעם מידי בצפרא ולא ליהוי כזורק אבן לחמת. וע"כ אי נפרש כונת הרי"ף משום סעודת הדיינים. היינו שיהיו אוכלים סעודת הצהרים בעתו. וא"כ היינו שעה ששית ממש. ותו אי כהסמ"ע קשה לשיטת הרמב"ם דסעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסור. ובפסחים ד' ק"ז אי' דאם מכוין לגמור אח"ז דומה ממש להמתחיל אחר שהגיע זמן ע"ש בפרשב"ם ד"ה מא. רבותא דאגריפס. והיאך אפשר להתחיל בסוף שעה ששית ע"מ שיגמור אח"כ וכן הקשה הב"ח בחו"מ סי' ה'. ובעיקר דעת הש"ע לפרש כונת הרי"ף ורא"ש שחשו לסעודת הדיינים קשה למה לא יהיו מחוייבים לחזור לדין אחר אכילת הצהרים וכמו שעשו סנהדרי גדולה. ובמכילתא יתרו תני' וישב משה לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב וכי מן הבוקר ועד הערב הי' משה דן את ישראל והלא אין הדיינין דנין אלא עד זמן סעודה אלא מלמד כו'. ואי איתא דהטעם משום סעודת הדיינים מאי מקשה על משה. דילמא שאני משה דרב גוברי'. והרי ישב אח"כ בראש סנהדרי גדולה וע' אות הסמוך. להכי נראה ברור דעת רבינו ורמב"ם וטור. דלא משום סעודת הדיינים. אלא משום זמן סעודה לכל. ושכיחי בתר דאכלי שכרות. וכדאי' בתענית ד' כ"ו שחרית ומוסף לא שכיחא שכרות מנחה ונעילה שכיחא שכרות. ולאו זמן תבעי לדין הוי. וכמו שתיקן עזרא שיהיו ב"ד יושבים בשני ובחמישי. משום דאז שכיחי אינשי למקרא דספרא. ה"נ מחצות ואילך לא שכיחי אינשי דתבעי לדין מחמת שכרות. וע' ברבה פ' קרח עה"פ בוקר ויודע וגו' א"ל אין לי רשות ליכנס עכשיו. אין לפניו או"ש אלא בשבילנו על שאכלנו ושתינו. ור"ל דרצה משה שיעמדו בדין לפני הקב"ה כדאי' במו"ק ד' ט"ז א' עה"פ היו לפני ה' ע"ש ומש"ה אחר או"ש א"א לעמוד בדין ויש לנו לפרש גם דברי הרי"ף והרא"ש שכיונו עד זמן סעודה שהיא שעה ששית ושעה זו בכלל ומטעם שכתבתי. או מאיזה טעם שיהא. והא שפירשו שהיא זמן מאכל ת"ח. לא בשביל טעם פירשו הכי. אלא מפרשי הא דאר"ש עד זמן סעודה. והרי זמן סעודה לכל הוא בשעה רביעית. ומש"ה מפרשי דמכ"מ קרי ר"ש שעה ששית זמן סעודה שהיא זמן סעודת ת"ח שהרי מדבר בדיינים שהם ת"ח וזמן סעודה דידהו אלולי הדין המוטל עליהם היה בשעה זו. אבל המה אינם יכולים לאכול עתה. וא"כ פי' הדרשה ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי. ה"ק ושריך בעת שלמודים לאכול ומחמת שהם עוסקים בענינים של הציבור עדן הם בגבורה ש"ת. ולא בגבורה של שתי' כדכתיב הוי גבורים לשתות יין ישעי' ה'. ונראה שהמחבר מרן הב"י ז"ל לא היה רגיל בספרו של רבינו וע' בד"ה יו"ד ה' מקואות שכ' שאחר שחבר ספר הב"י בא לידו ס' השאילתות ובדק בו איזה ענין ואלמלא ראה דברי רבינו כאן ובסי' קס"ו לא עבר על פסקי רבותינו הרמב"ם והטור ז"ל. והי' פוסק זמן ישיבת הדיינים עד סוף שעה ששית:
אבן עזרא
ויאמר יתרו ברוך ה'. שים לבך לדקדק זאת המלה, דע כי לא יבוא פעול רק מפעלים היוצאים, ואם מצאת אותו שהוא על משקל פעול, הסתכל אם מצאת לו פועל שהוא יוצא הוא באמת פעול, ואם לא יהיה כן הוא תאר וככה אם היה על משקל פועל ואין לו פעול מהבנין בעצמו ומתוך הגזרה, גם הוא תאר ואינו פועל כלל כמו שמָרַ הפועל הוא שׁומֵר והפועל הוא עושר שָׁמור לבעליו (קהלת ה יב), והנה מצאנו הולך, עומד, יוצא, וכל אלה יראו פועלים, כי הם על מתכונת שומר, ובעבור שהגזרה מהפעלים העומדים, כי לא יאמר ממנו הלוך, עמוד, יצוא, והנה אין לנו פעול על כן אמר כי הולך הוא (במד' כב כב) תואר ואינו פועל, מצאנו עצום (שם שם ו) והוא יראה פעול, כי הוא על משקל שמור, וכאשר חפשנו זו הגזרה מצאנו וירבו ויעצמו (למעלה א ז) מהפעלים העומדים, כי היוצא יהיה מהבנין הנוסף וַיַעְצִמֵהו מצריו (תה' קה כד), והנה לא נוכל לומר עוצם, על משקל שומר, מענין עצמה (ישעי' מ כט) רק מענין אחר, ועוצם עיניו מראות ברע (שם לג טו), והנה מצאנו מלת ברוך על משקל שמור והנה חפשנו בכל המקרא, ולא מצאנו מזה הענין בבנין הקל רק מענין אחר, והוא וַיִברךְ על ברכיו (דה"ב ו יג) גם הוא פועל עומד לא יבוא ממנו פעול כלל, והנה מלת ברוך תואר כמו עצום מהבנין הקל, א"ר מרינוס, ברוך הוא תואר מבנין הדגוש, והיה הרי"ש ראוי להדגש ככל הגזרה כמו, ברך נבות (מ"א כא יג) והוא על משקל כדוב שַׁכּוּל (הושע יג ח) ולא דבר נכונה, כי כל תואר כמו שכול, וגבור, ושכור, לא ישתנו לסור הדגוש בסמיכת היחיד, או בלשון רבים, כמו ויהרג זכרי גבור אפרים (דה"ב כח ז) הוי גבורים (ישעי' ה כב), והנה עומד כנגדו בוא ברוך ה' (ברא' כד לא) ברוכים אתם לה' (תה' קטו טו):