מַשָּׂ֖א מוֹאָ֑ב כִּ֠י בְּלֵ֞יל שֻׁדַּ֨ד עָ֤ר מוֹאָב֙ נִדְמָ֔ה כִּ֗י בְּלֵ֛יל שֻׁדַּ֥ד קִיר־מוֹאָ֖ב נִדְמָֽה׃
רש"י
אשר חזה על יהודה וירושלים. והלא על כמה אומות נתנבא משא בבל משא מואב הא למדת שאין זה תחלת הספר ולא נקרא הספר על שם החזון הזה וכן שנינו בברייתא דמכילתא, בשנת מות המלך עוזיהו תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים שהרי ביום הרעש יום שנצטרע עוזיהו נאמר ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו (לקמן ו) ואמר הנני שלחני למדנו שהוא תחלת שליחותו ונבואה זו נאמרה אח"כ ועל זו לבדה נאמר אשר חזה על יהודה וירושלים כשם שאמר על משא כל אומה ואומה משא אומה פלוני אף כאן כתב חזון זה חזה על יהודה וירושלים ולפי שהם תוכחות קושי קראם חזון שהוא קשה מעשרה לשונות שנקראת נבואה כמש"א בב"ר וראיה לדבר חזות קשה הוגד לי (לקמן כא):
תורה תמימה
לא יחל דברו. תניא, דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו כחהא דאחרים נהגו בהן איסור הוא מפני סייג ופרישות ע"ד ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. ובירושלמי כאן (פ"ב ה"א) מפרש טעם הדרשה שלא יעשו דבריו חולין, כלומר שלא יעשו חולין את הדברים המקובלים אצל אחרים, ודבר זה מדרבנן הוא ואסמכוהו אקרא, יען כי פשטות הכתוב הוא שלא ישנה את דברי עצמו, ועיין בדרשה הקודמת. ובהגהות הרש"ש כתב דדריש דברו מלשון וידבר עמים, [ורעו כבשים כדברם ישעיה ה'] שהוא ענין הנהגה, ור"ל לא יעשה הנהגתו חולין, ועפ"י זה יתבאר מה דקי"ל דכל אדם שהוא נוהג לעצמו כ"פ דבר מצוה וקדושה [ואינו מפרש שעושה כן בלא נדר וקבלה] ורוצה לחזור בו מפני איזו סבה שא"א לו עוד לקיימו צריך התרה, יען כי גם זה בכלל לא יחל דברו שהוא הנהגתו. .
(שם ט"ו א׳)
(שם ט"ו א׳)