פרשנות מצטטת על ישעיהו יא:יא

ויתכן לפרש שכבר רמז לגאולת מצרים למעלה בתוך דבריו, כי מה שאמר והיה אלהים עמכם רמז להם גלות מצרים, ומה שאמר והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם זו גאולת מצרים, שהרי ישראל ראוים היו ליכנס לארץ תכף צאתם ממצרים לולא עון מרגלים שעכבם במדבר ארבעים שנה, ואחר שרמז לגאולת מצרים הוסיף לרמוז הגאולה האחרונה הזו באחרית הימים לפי ששתיהן דומות זו לזו, וקבלה ביד הנביאים שעתידה גאולתנו זאת שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים, מלבד שתהיה בה תוספת מעלה והשגה בלבבות בידיעת הש"י. והזכיר בה שתי לשונות, והם האספו והקבצו לרמוז על שני קבוצים הם נדחי ישראל ונפוצות יהודה, על שם הכתוב (ישעיהו י״א:י״ב) ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ, ואמר הכתוב ג"כ (שם נו) עוד אקבץ עליו לנקבציו. כלומר עוד אוסיף קבוץ אחר, זהו שבט יהודה ובנימין, על הנקבצים ההם, והם עשרת השבטים ולא מצינו קבוץ כל גלות ישראל כי אם בגאולת ארץ מצרים ובגאולה זו העתידה, ומזה אמר הכתוב (שם יא) יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו, אמר שנית כנגד גאולת ישראל ממצרים ששם היו כל ישראל מקובצים כי בגאולת בבל לא נתקבצו כלם שלא עלו מבבל רק אלפים וארבע רבוא, ורוב ישראל גלו לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ושוב לא חזרו. ומזה אמר הכתוב שנית.

ונצר משרשיו יפרה. ובכל הענין ובסופו והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו הרי שנאמרה נבואה זו לנחמת הגולים מאשור, (אמר המעתיק בימי חורפי הקשיתי לשאול לכמה גאונים על מה שכתב א"מ זקני הרמ"א בהגה"ה בהלכות ראש השנה שאגוז בגימטריא ח"ט והלא הוא גם גי' טו"ב, ותרצתי על פי הזוהר מה שהקשה ר"א את אביו רשב"י על שאמרו חז"ל ולא קם נביא בישראל, אבל באומות העולם קם ומנו בלעם וכו', והשיב לו מפסוק גם זה לעומת זה וכו', עד שאפילו שיש קדושה בטומאה אסור ללמוד אותה, שנאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, ויובן אף שאגוז גימ' טו"ב, הואיל ויש בה קליפה גי' ח"ט, אין אוכלין אותה בראש השנה, ונענעו לי ראשיהם הגאונים ההם. עכ"ל):

וזמרת: אין המלה סמוכה, וע"כ היא בקמץ, כמו עזרת מצר (תהלים ס' י"ג), אף נחלת שפרה עלי (שם י"ו ו'), והצורה הזאת מיוחדת לדבור השיריי ונראה שהיא מקוצרת מן זִמְרָתָה עֶזְרָתָה בתי"ו באמצע על דרך לשון ארמית חָכְמָתָא וחבריו, והשבא הארמי נתחלף בלה"ק לקמץ, כמו פְקַד בארמי בעברי פָקַד, בְשר בארמי, בעברי בָשר. ולענין הכוונה אין ספק כי הושמט הכנוי במלת וזמרת וטעמה כמו וזמרתי כדעת ר' משה הכהן (הביאו ראב"ע), והכוונה מי שלכבודו אזמר הוא יה. והמפרשים וזמרת כיאלו הוא סמוך נדחקו בפירושיהם. רש"י פירש עזו וזמרתו של יה, וראב"ע, עזי וזמרת עזי הוא יה, וראב"ע טען מן ומנָת המלך (ד"ה ב' ל"א ג') שהוא קמוץ ואעפי"כ הוא סמוך, וזו איננה ראיה, כי אמנם התיבה הזאת שומרת הקמץ מפני שהוא קמץ ארמי (בלשון סורי מְנָתָא, וכן צ"ל בתרגום שלנו בשמואל ב' ו' י"ט), ואיננו קמץ עברי הנוסף בלה"ק במקום שבא או פתח שבלשון ארמית, ולהיותו קמץ קדמון הוא בלתי משתנה, ודוגמתו שְאָר עמו (ישעיה י"א י"א), יְקָר תפארת (אסתר א' ד'), פתגָם המלך (שם א' כ'), כְתָב הדת (שם ד' ח'), גָלוּתי (ישעיה מ"ה י"ג), מעבָדיהם (איוב ל"ד כ"ה), וזולתם (וכן צריך לומר כְּתָבֵי הקדש, שְטָרֵי חובותינו) שהקמץ בהם לא ישתנה לא לשבא ולא לפתח, מפני שהוא קמץ קדמון הנמצא גם בארמית ואיננו נוסף בלה"ק כקמץ פָקַד, בָּשָר; והדברים ארוכים, וכבר ביארתים בספרי Prolegomeni. והנה לדעת רש"י ויהי לי לישועה איננו מאמר בפני עצמו, אך כוונת המקרא היא: עזו ונקמתו של יה היה לי לישועה; ולפיכך הוצרך להביא דוגמאות לוי"ו של ויהי שהיא יתרה. וראב"ע טען עליו ואמר כי אין זה משפט לה"ק ולא לשון ישמעאל; ואני אומר כי אין להביא כאן ראיה מלשון ישמעאל, כי אין בלשון ישמעאל וי"ו ההפוך, ובלה"ק יש לנו הרבה ווי"ן המהופכות עתיד לעבר, ואינן מחברות, ובפרט מלת ויהי מצויה הרבה בלי הוראת החבור, כגון כל ויהי שבתחלת הספרים ובתחלת הספורים. וקצת מהמקרות שהביא כאן רש"י מוכיחים באמת שאיננו נגד משפט לה"ק לומר ויהי לי לישועה להוראת היה לי. והמעמר בכוונה טובה להציל רש"י מתפישת ראב"ע בדה בלבו רבנו שלמה אחר, ואמר שלא נתכוון ראב"ע לדבר על רש"י, ועוד אמר כי המקראות שהביא רש"י, לא הביאם להוכיח כי יתכן לומר ויהי במקום היה, אלא להוכיח כי תבא וי"ו ההפוך גם באמצע הפסוק (!!!) הא למה זה דומה? למה שכתב המבאר לנתה"ש במדבר ט' י"ג, כי להציל את ראב"ע משבוש גדול שיצא מתחת קולמוסו באמרו כי ובדרך לא היה, ענינו או בדרך, כמו מכה אביו ואמו, אמר המבאר הנ"ל שלא היתה כוונת ראב"ע אלא ללמדנו קריאת וּ שהיא נקראת באל"ף גנובה, והנה וּבְדֶרֶךְ קריאתו אוּבדְרֶךֶּ. והמעמר ראה והבין כי הבל המה הדברים הללו של המבאר, והתמיה עליו, ופירש דברי ראב"ע כהווייתן, ולא ראה השבוש היוצא מהם, ולא הבין מה זה ועל מה זה נדחק המבאר לפרש כך.