פרשנות מצטטת על ישעיהו יא:יג

יְקָרָה מִפְּנִינִים תּוֹרַת ה׳, כִּי אִם יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים לְפִיהֶן תִּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וּמַחֲלָתוֹ, כָּל הַיּוֹם דָּוֶה וְדוֹאֵג עַל אֲשֶׁר לֹא הִשִּׂיגָה יָדוֹ פִּי שְׁנַיִם כִּפְלַיִם מִמַּה שֶׁבְּיָדוֹ, וְלֹא יִשְׁקוֹט הָאִישׁ עַד אִם אֲשֶׁר כִּלָּה בַּהֶבֶל יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו בַּבֶּהָלוֹת, כְּמִשְׁפַּט כָּל נִבְהָל לַהוֹן אֲשֶׁר כַּמָּה תְּלָאוֹת וְצָרוֹת צְרוּרוֹת עַל שִׁכְמוֹ. לֹא כֵן דְּבַר ה׳, כִּי הֵמָּה הִנִּיחוּ לֶעָיֵף כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע, וְזֹאת הַמַּרְגּוֹעַ, כִּי דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְּכָל עֵת לִמְצוֹא בָּהּ דְּבָרִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר אֹזֶן לֹא שָׁמְעָה וְעַיִן לֹא רָאָתָה, וַעֲרֵבִים דִּבְרֵי דוֹדִים לַמְּבַקְשִׁים לְהִתְכַּסּוֹת בְּשִׂמְלָה חֲדָשָׁה, עַד כִּי יֹאמַר הָרוֹאֶה ״רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא״ לֹא שִׁעֲרוּ הַקַּדְמוֹנִים. וְאִם מִצַּד רוֹעַ הַסֵּדֶר שֶׁל דּוֹר תַּהְפּוּכוֹת חַם לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, בִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין בְּיָדוֹ לְתַקֵּן וְלִגְדּוֹר בֶּדֶק בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי רַב הוּא, זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי לִדְרוֹשׁ מֵעַל סֵפֶר ה׳, לִהְיוֹת שַׁעֲשׁוּעַי בּוֹ יוֹם יוֹם, וּדְאָגָה בְלֵב יְסִיחֶנָּה מִן הַבְלֵי הָעוֹלָם וְיַעְתִּיקֶהָ אֶל עֲמַל הַתּוֹרָה הַמְשַׂמַּחַת לֵב אָדָם, וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם (ישעיה יא:יג).

ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו פי' שכבר עבר עליו רוח קנאה מקודם לכן, וכתב הרלב"ג וכבר ידענו שהקינוי הוא קודם לסתירה והיא הסבה שתשתה האשה מי סוטה מצד הסתירה ואלו היה קינוי מאוחר לא יהיה הקינוי סבה לזה כיון שלא חטאה אחר הקנאה אך תהיה הסתירה סבתו ולכן אמר ג"כ בסוף זאת תורת הקנאות למדנו שהקינוי הוא הסבה בכ"ז ועיי"ש עוד, ועוד מבואר זה עפ"י הכלל באילת השחר שפעל עבר בנין המהפכת שבא לפניו במאמר פעל עבר ופרשוהו חז"ל שאינו וי"ו ההפוך רק וי"ו החבור וכן בכאן בא לפניו פעל נטמאה ופעל נתפשה שהוא פעל עבר וא"כ גם פעל ועבר וקנא הוא פעל עבר בוי"ו המחברת וכבר בארתי בפי' ישעי' (י"א י"ג) שפעל קנא הנקשר עם מלת את מורה שי"ל רוגז על סברו מפני שחושב שמגרע מאתו דבר שמגיע לו, ומזה הוא קנאת איש באשתו שחושדה שנותנת דרכה לזרים ובוגדת באהבתו שעז"א כי קנאה חמת גבר, וציור הקנאה יוצא מעומק הנפש שמעלה ציור זה על הלב שעז"א שעבר עליו רוח קנאה, שהרוח הוא הציור שעולה אל הלב מעומק הנפש, וישנו לטובה ולרעה, אם בא מציור הטהרה והפרישות או אם בא מתכונה רעה כמ"ש בגיטין (דף צ) יש לך אדם שזבוב נופל בתוך כוסו וכו', וע"כ אמר (סוטה ג') מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה, ופליגי בסוטה שם שר' ישמעאל אומר רשות ור"ע אומר חובה, וזה יסוד מוסד בכללי הלשון שכ"מ שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסור אינו צווי אלא הרשאה וכמ"ש באילת השחר (כלל רכ"ז רכ"ח). ואחר שלפי הסברא אין לו לקנאות דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך משמע שמ"ש וקנא את אשתו הוא רשות, רק ר"ע למד שהוא חובה ממ"ש שנית או עבר עליו ר"ק וקנא את אשתו, כפי הכלל שפעל הנשנה שלא לצורך מורה שתעשה הפעולה בכל אופן כמ"ש באילת השחר (פרק י"ז) ובא להורות שהוא חייב לקנאות, ור' ישמעאל לשטתו שאינו דורש לשוטת כפולים כמ"ש בירושלמי (בריש נדרים ובכ"מ) כן מבואר משטת הש"ס שם, ובירושלמי גרס פלוגתא זו בשם ר' אליעזר ור' יהושע, ואחר שר' יהושע דורש לשונות כפולים, תלה פלוגתא זו בפלוגתת ב"ש וב"ה בגיטין (דף צ), והתוס' סוטה שם הקשו מר"ע ולק"מ כי הירושלמי לא גריס פלוגתא זו בין ר"ע ור' ישמעאל כלל כמו שרגיל חלופי שמות התנאים בין הבבלי והירושלמי במקומות אין מספר:

בהם עמים ינגח יחדו. יחדיו עם השבט המולך ויאבד עמים רבים כאמרו וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו ועפו בכתף פלשתים ימה יחדיו יבוזו את בני קדם: