וּשְׁאַבְתֶּם־מַ֖יִם בְּשָׂשׂ֑וֹן מִמַּעַיְנֵ֖י הַיְשׁוּעָֽה׃
ברטנורא
שמחת בית השואבה. לפי שכל שמחה זו על שאיבת המים של ניסוך, קרו לה שמחת בית השואבה, על שם ושאבתם מים בששון (ישעיהו י״ב:ג׳):
משנת ארץ ישראל
אמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו – המילה "שואבה", נוסחתה ומשמעותה עוררו ויכוח ארוך אצל פרשנים ובמחקר65ספראי, עליה לרגל, עמ' 195-193, והספרות שם בהערה 181; אפשטיין, מבוא, עמ' 320. . כבר הבבלי מעיד כי הנוסח לא היה מוסכם: "חד תני שואבה וחד תני חשובה. אמר מר זוטרא מאן דתני שואבה לא משתבש ומאן דתני חשובה לא משתבש" (נ ע"ב)66מי ששונה שואבה אינו משתבש ומי ששונה חשובה אינו משתבש. . נוסחאות נוספות הנמצאות בכתבי היד הן שאבה, שאובה, שובה ודומותיהן. פוקס הגדיל לעשות ואסף עשרות עדויות המתעדות את הנוסחים השונים67פוקס, סוכה, עמ' 163-156. בכתבי יד ובספרות המדרשים והפרשנים. האוסף מוכיח כי קשה לשחזר את הנוסח המקורי, וספק אף אם היה נוסח אחד מקורי. שאלת הנוסח, עם כל חשיבותה, אינה מסייעת בהבנת הרקע לשמחה ולהילולה. חשובה יותר היא משמעות המונח "שואבה". רוב המפרשים קישרו את המילה, על נוסחאותיה השונות, עם שאיבת מים. שני התלמודים מסבירים את המילה ברוח זו (בבלי, נ ע"ב; ירו', נה ע"א). הבבלי דורש ומסביר שהשמחה באה מהכתוב "ושאבתם מים בששון" (ישעיהו יב ג), והירושלמי קושר זאת לשאיבת רוח הקודש. לפי שני התלמודים "שואבה" היא שאיבת מים. כן משמע ממדרשים שונים68רות רבה, סוף פ"ד, ועוד. לדיון ארוך בכל כתבי היד ראו פוקס למשנה זו, והדברים הובאו גם במאמרו של פוקס, שואבה. דיון זה הוא דוגמה לדיון פילולוגי מלא. , ברם לא ברור אם אלו הם פירושים לשם או דרשות. ליברמן פירש שמקור המילה הוא "שובתא" שמשמעו בסורית אש, ואף ספראי קיבל את פירושו69ספראי, עליה לרגל, עמ' 193. . אם שואבה היא חג לשמחת המים, והיא קשורה לניסוך המים, מוזר שאין לה כל קשר למים. לכאורה נראה מהמשנה להלן שהחג הסתיים בכך שהכוהנים יצאו מהשער התחתון (השער המזרחי של עזרת נשים) ומשם הלכו לשאוב את המים מהשילוח. ברם, לא כך כתוב במשנה. מבחינת המשנה (להלן משנה ד) המעמד מסתיים ביציאת הכוהנים מעזרת נשים. שאיבת המים לניסוך המים מופיעה בפרק הקודם, כמעמד בפני עצמו, ושם אין לה קשר ליציאה משער המזרח. מעמד ניסוך המים מתחיל בשאיבת המים מהשילוח והבאת המים למקדש. הבאת המים נעשית אחרי קרבן התמיד, שעתיים או שלוש לאחר סיום שמחת בית השואבה70לעיל, פ"ד מ"ט. . אם כן, אין כל סממן של מים בשמחת בית השואבה. המעמד קשור רק למצוות השמחה, ולא למים. כנגד זה יש בחגיגה מרכיב ברור של חג אש, כפי שיוברר להלן במשנה ד.
תוספות
ורבנן סברי עיקר שירה בפה. תימה דבפ' המוצא תפילין (עירובין קב:) תנן קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה ואיכא תנא בגמ' דאמר לא היה קושרה אנא עונבה ועד כאן לא פליגי אלא בתיקון כלי אי דחי שבת משום מכשירי קרבן אבל שיר עצמו לכ"ע דחי ותנן נמי פרק שני דערכין (דף י.) בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ובפסח שני ובי"ט הראשון של פסח ובי"ט של עצרת ושמנה ימי החג אלמא דחי שבת וי"ט דא"א לשמנת ימי החג בלא שבת ולרב ירמיה בר אבא דמסיק בשמעתין בשיר של שואבה פליגי אבל שיר של קרבן לכ"ע דחי ניחא ורב יוסף דהכא איתותב מברייתא וצ"ל דמתניתין דערכין ודעירובין הוה מוקי להו רב יוסף כרבי יוסי בר יהודה ומיהו אכתי קשה דבסוף תמיד נשחט (פסחים סה.) משמע דמילתא דפשיטא היא דאין שבות במקדש ואפי' ר' נתן דמחמיר התם מודה דשבות צריכא התירו ועוד תנן בפירקין (דף נג:) גבי תקיעות של מקדש דבכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות ואפילו בשבת כדדייק בגמרא דבכל יום תנן. ולא אשתמיט דפליג שום תנא ואין לומר דהנהו תקיעות דאורייתא דהא (דקתני) שלש לפתיחת שערים ותקיעות נמי שלש כדי להבטיל העם ממלאכה דוחות י"ט שחל להיות בערב שבת כדתנן פרק קמא דחולין (דף כו:) י"ט שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין שהיו משנין בהם במקצת כדמפרש התם טעמא בגמרא וכל הני דהתם דרבנן ולא גזור במקדש ובמילוי המים דכתיב ושאבתם מים בששון. גזור וי"ל דלפי שהיה שם רוב כלי שיר חלילים כנורות מצלתים נבלים שצריכים לתקן תדיר גזור בהו טפי מהנך דסגי בשופר דלא בעי תיקון ואגב דגזור בהו גזור נמי שלא יתקעו למילוי המים בי"ט כדמוכח בפירקין (דף נד:) דפריך אי הכי ערב שבת שבתוך החג נמי לא ליחשביה זימנין דלא אשכחן כגון דחל יו"ט ראשון של חג בע"ש כלומר דבצרי להו תקיעות משום דלא תקעי למילוי המים והיינו טעמא כדפרישנא לפי שרגילין בהו להרבות בשאר כלי שיר בלא מספר כדתנן בפירקין (דף נא:) גזרו שלא יתקעו כלל: