פרשנות מצטטת על ישעיהו יג:כ

יגור ישכן. שכינה קלה מן גרות או ישיבה (כמ"ש ישעיה י"ג כ', לקמן ק"ך):

בערבית. אית דגרסי בערבין לשון רבים. וסעד גדול לנוסחא זו מצאתי ברעיא מהימנא פ' פנחס (ד"א דרמ"ג ע"א בסופו) דמוכח התם בהדיא דגרס לקמן בפרקין מאימתי קורין בשחרין ע"ש הטעם. וא"כ משמע דברישא דהיינו מתניתין דהכא נמי הכי אית לן למיגרס דכוותה בערבין דמשמע תרי. ומאן דתני הכין ודאי לא משתבש. ודייק טפי בלישנא. דלנוסחא דילן הו"ל למימר קורין ערבית ושחרית בלי בי"ת השימוש כמנהג הלשון ברוב המקומות בתלמוד דוק ותשכח. והמלה עצמה ביאורה ונקודתה קשה. שאיני יודע הוראתה הפרטית. ואין נראה שיהא ערבית שם נרדף להערב או הלילה. וכן שחרית לשחר ובוקר. שהרי מצינו שנשתמשו חז"ל גם בשמות שחר וערב כמ"ש לקמן בשחר מברך שתים ובערב מברך שתים והרבה כמוהם. על כרחך לומר שיש שימוש מיוחד למלות שחרי' וערבי' הללו שחדשום רז"ל ואין להם רע במקרא. ומטעם זה ג"כ קשה ידיעת הניקוד באמיתות לפי שאינו נראה בעיני שיהיו שמות דברים עצמיים או מקריים פשוטים. על משקל אחרית בלה"ק שבכתוב. כי אז לא יהיו כי אם שמות נרדפים לשחר וערב. וזה לא יתכן כי לא המציאו רז"ל לשון מחודש רק לצורך הוראה מיוחדת. והוא דבר מבואר בעיני כל בעל שכל. ולכן הנראה קרוב אלי שהוא כעין תואר נקבה. כמוהו בלשון רז"ל רוח קצרית (בכורות מ"ה דפ"ז) קראה גברית (גמרא דס"פ במ"א יוצאה) [ד' ס"ז ע"ב] מן גבר וידמה שימצא תואר הזכר כמו כן עד"ז ונאמר גברי כמו ולא יהל שם ערבי (ישעיה י"ג) שנגזר מן ערב וממנו נאמר גם כן ערבית. ותהיה המלה תואר נקבי לשעה שהיא עת התחלת הערב. וכן שחרית שם התואר לעת התחלת השחר. וכמוהו עוד לדעתי זה ששנינו [פ' א' דפרה משנה א'] אב"ע שמעתי שלשית ע"ש ודוק. וכן נכון שיהא ענינה שם תואר נקבי בכל מקום. אלא שלפעמים תורה על העת והשעה הערבית שהוא תחלת פנות היום ונטות השמש לערוב. ולפעמים על הקריאה והתפלה הערבית והשחרית. וכאן יפורש על השעה הערבית או על התפלה הערבית שקבעו בה ק"ש. ובאמרם מתפלל אדם ערבית ושחרית התואר נופל על התפלה שיתפלל תפלת ערבית ושחרית ויזכיר בה מעין המאורע וכיוצא כך נ"ל ודוק:

אל ארץ המריה האמוריה, ארץ האמורי כמה תיבות חסרות אל״‎ף וימש חשך. לא יהל שם ערבי.

אָסֹף אָסֵף. לְשׁוֹן ׳כִּלָּיוֹן׳, כְּמוֹ (שופטים יח:כה) ״וְאָסַפְתָּ אֶת נַפְשֶׁךָ״ דְּמִיכָה. וְאָלֶ״ף חֲסֵרָה בְּתֵיבָה שְׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי הָיָה לוֹ לִכְתֹּב ״אֶאֱסֹף״, אֲבָל יֵשׁ כָּאֵלֶּה הַרְבֵּה, כְּמוֹ ״לֹא יָהֵל שָׁם עֲרָבִי״ (ישעיהו יג:כ), שֶׁהוּא כְּמוֹ ״לֹא יֶאֱהַל״.

הררי בשדה. ירושלים היושבת בהר המישור כל סביב העיר מישור שדה ול' הררי כמו ערבי (ישעיה יג) על שם שיושב בערבה מונטיינד"ש בלעז יושבי ההר (ס"א יושבת ההר):

כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ. מִּשֶׁמָּלַךְ בְּאָדָם, נוֹלַד הָרָשׁ הַמִּסְכֵּן הַטּוֹב מִמֶּנּוּ, וּבָא מִתּוֹךְ טָהֳרָה וְלֹא מִתּוֹךְ טִנֹּפֶת הָרֶחֶם, כַּךְ דְּרָשׁוּהוּ בַמִּדְרָשׁ. דָבָר אַחֵר: "כִּי טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְגוֹ'" כְּמַשְׁמָעוֹ. "אֲשֶׁר לֹא־יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד", שֶׁכְּבָר הִזְקִין בְּרִשְׁעוֹ וּכְסִילוּתו‍ֹ. "כִּי מִבֵּית הָאֲסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ", כִּי הַיֶּלֶד הַמִּסְכֵּן, סוֹפוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ עָלָיו שֶׁיָּצָא לִמְלֹךְ מִתּוֹךְ עָנְיוֹ וּמִבֵּית אֲסוּרָיו, שֶׁהֲרֵי סַמֶּ"ךְ שֶׁל הָסוּרִים נָקוּד רָפֵי, וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ "הָאֲסוּרִים". (סְפָרִים אֲחֵרִים: כְּמוֹ, "וְלֹא־יַהֵל שָׁם עֲרָבִי", כְּמוֹ יַאֲהֵל) שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְיוֹסֵף, שֶׁמָּלַךְ מִתּוֹךְ יְצִיאַת בֵּית הָאֲסוּרִים. וְכֵן דָּוִד, "אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן":