פרשנות מצטטת על ישעיהו יד:לא

וראה בחומש "המאור", שם אכן הגירסה באונקלוס "לקרויך". אבל הנה כגירסה הדחויה ברש"י גם בתרגום יונתן בן עוזיאל, ורש"י סותם ואינו אומר, מיהו המתרגם הטועה. ואולם קשה מזה עצם הפירוש־התרגום המקובל על רש"י - מה עניין יש בהבאת החוטא למקום חטאו, והרי מקום ייחדו לסקילה, ומה הביא את רש"י לנקוט עמדה זו? (פ' שופטים תשנ"א) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': אין להסתמך על תרגום אונקלוס בחומש "המאור" הרצוף שיבושים כברוב הדפוסים המצויים. ולגוף העניין: ברוב הנוסחים "אֶל שְׁעָרֶיךָ" - "לִתְרַע בֵּית דִּינָךְ", אבל רש"י המסתמך על מדרש ההלכה "שער שעבד בו ולא שער שנידון בו" (ספרי, כתובות מה ע"ב), גרס "לְקִרְוָיךְ". לכאורה כל אחד משני הנוסחים יכול להחשב כפשט הכתוב, כי 'שַׁעַר' מופיע במקרא בין כמקום המשפט כבפסוק "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר" (רות ד, א) ורבים כמוהו, אך גם בהוראת עִיר דוגמת "הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר" (ישעיה יד, לא). אולם לפי מה שצויין לעיל בפסוק "וּבִשְׁעָרֶיךָ" (ו, ט), כל אימת שצורת 'שְׁעָרֶיךָ' מופיעה בחומש דברים מובנה הוא "עיר". לכן נראה שדווקא נוסחו של רש"י על פי מדרש ההלכה הוא פשוטו של כתוב.

בריחיה. בריחי המדינה צועקים כמו הילילי שער (ישעיהו י"ד ל"א), או בריחיה הובאו אל מצרים, כי משם בא מלך אשור, או צוער של סדום, ויהיה 'עגלת שלישיה' שיש לה גם שנים, תואר צוער, ויתכן היות בריחיה שם התואר כטעם בורחיה, אך ברוחיה לא יתכן לאמרו כי איך יהיה פעול לפועל עומד:

וַיִּזְעָקוּ. זָעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב עַל עֲבוֹדָתָם, כְּעִנְיַן "הֵילִילִי שַׁעַר, זַעֲקִי עִיר" (ישעיהו יד:לא).