פרשנות מצטטת על ישעיהו יט:כ

ואל עמו תביאנו: בשלום מן המלחמה, כטעם אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, ואין הכוונה לאחר הגלות כדעת האפמאן וגיז', שאם כן היה לו לומר ואל ארצו (לא ואל עמו) תשיבנו (לא תביאנו). ואם היה כדבריהם שהברכות האלו נכתבו בימי גלות בבל, איך האריך כל כך בברכת יוסף יותר מכל שאר השבטים? והלא אז כבר היה שבט יוסף אובד בארץ אשור. ואם היה הכותב מירבעם ואילך, איך היה ששבֵחַ כל כך לוי, וְשִׁבֵחַ עם זה גם יוסף שהיה שונאו? כי הכהנים והלוים הוכרחו להתרחק מעשרת השבטים (דברי הימים ב' י"ג ט'). ובמאמר ידיו רב לו, מלת רב משרש ריב, כמו ישלח להם מושיע ורב והצילם (ישעיה י"ט כ'), והנה רב הוא כאן כמו שם דבר, ולפיכך בא בלשון יחיד, אע"פ שידיו לשון רבים, כאילו תאמר ידיו מָגֵן לו, על דרך ורוזנים מִשְחָק לו (חבקוק א' י').

העתירו אל ה' ורב. מלת ורב הוא תאר אליו ית' (גראסמאֶכטיגער) כמו גדול אדונינו ורב כח (תהלים קמ"ז) מושיע ורב (ישעיה י"ט כ'), כי במכה זו הכיר פרעה רב כחו ית', וכמו שאמר לו משה בעבור הראותך את כחי. מלת ורב המוטעם בז"ג מחובר לקודם אליו העתירו אל ה' דמוטעם בז"ק, כטעם כשלחו כלה (בא י"א א') שטעמו כאשר ישלח כלכם ישלח, והוא מוטעם גם כן בז"ג אחר ז"ק. ואונקלס שתרגם וסגי קדמוהי רוח, כוונתו ג"כ לפרש מלת ורב כתאר אל ה', כלומר הרב להושיע ולהמציא רווחה. והמחבר ורב עם מהיות ומתרגם (דאס עס גענוג געוועזען זייא) אינו נכון, גם המ"ם שבמלת מהיות יורה על שלילת הוי' כתרגום אונקלס דלא יהון. ועי' רא"ם כאן על דברי רש"י. ומצאתי במגיד מישרים למהרי"ק פ' בלק, ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, דחילו מבני ישראל משום דארגישו דאינון מתדבקין בשליטא רברבא דשליט על כל סטרין. רב היינו רברבא והוא רמז לייחודא קדישא: