עָרֹ֧ךְ הַשֻּׁלְחָ֛ן צָפֹ֥ה הַצָּפִ֖ית אָכ֣וֹל שָׁתֹ֑ה ק֥וּמוּ הַשָּׂרִ֖ים מִשְׁח֥וּ מָגֵֽן׃ (פ)
רש"י
עבד לחם רב. עשה סעודה גדולה מצינו בספר יוסיפון שנלחם ביום עם דריוש המדי וכורש ונצח המלחמה ולערב עשה משתה כמו שנבא עליו ישעיה ערוך השלחן צפה הצפית אכול ושתה קומו השרים וגו' שבתוך המשתה חזרו אויביו ונלחמו על העיר ולכדוה:
מעשה ניסים
בראש כל. כי פסח נכתב ראשון לכל המועדות בפ' אמור. ובש"ס איתא פסח הוא ר"ה לרגלים. (גלית לאזרחי) זה אברהם שגלית לו מה שיעשה לבניו בליל פסח כדכתיב ויחלק עליהם לילה וערש"י שם. (דלתיו דפקת) כדכתיב וירא אליו והיה בפסח. (הסעיד נוצצים) האכיל למלאכים (לשור ערך) זה חגיגה הבא עם הפסח. (טאטאת) עש"ה וטאטאתי' במטאטי (ישעיהו י״ד:כ״ג) והוא שם כלי שמכבדין הבית ופירושו מכבדת. (מוף ונוף) שמות ערים במצרים ביחזקאל. (און) בכור כדכתיב ראשית אונס. (מחצת) עש"ה מחץ ראש על ארץ רבה. (כביר) זה הקב"ה (מסגרת) זה יריחו עש"ה. ויריחו סוגרת ומסוגרת. (סוגרה) נמסרה מלשון אל תסגיר עבד. פסח. כדכתיב לעיל מיניה שם ביהושע ויעשו את הפסח. (נשמדה מדין) ע"י גדעון. (בצליל) בזכות העומר עש"ה והנה צליל שעורים מתהפך במחנה. (פול ולוד) גבורי סנחרב שנאמר בא פול מלך אשור מלכים ב' ט"ו וכתיב ותחת כבודו יקד כיקוד אש. (בנוב) זה סנחרב ולישנא דקרא נקט. (פס יד) זה בלשצר שכף יד כתבה. (לקעקע) לעקור שורשה. (של צול) זה בבל עש"ה האומר לצולה ישעיה מ"ד. (צפה הצפית) עש"ה צפה הצפית ערוך השלחן ישעיה כ"א ונאמר על בלשצר. (הדסה זה סתר. (צום) דדרשו על קרא מויעבור מרדכי שעבר יום ראשון של פסח בתענית. (ראש מבית רשע) זה המן. (שתי אלה) היינו שיהיו כיתומים ואלמנות. (לעוצית) עש"ה יושבת בארץ עוץ איכה ד'.
מנחת שי
ושתו. כתוב במקרא גדולה יש ספרים ושתה בה"א וכן העתיק מנחת כהן אך בכל ספרים מדוייקים כתוב בוא"ו וכ"כ בהעתק הללי ובמסורת שתה ג' כתיב ה"א וסימנם אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה (שמואל א') צפה הצפית (ישעיהו כ״א:ה׳) אשר אין משפטם לשתת (ירמיהו מ״ט:י״ב) גם הרמ"ה ז"ל כתב בהדיא לאכל ושתו ויקמו לצחק וא"ו כתיב בסוף תיבותא והאי דאצטריכנא ליה משום דבעלמא בשאר קריא בה"א:
מרבה לספר
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
ולא יגעיל. לא יורה בה זרע פסולת שיהא חוזר ונפלט מגופה בלא הריון כל לשון הגעלה פליטה הוא וכן בל' משנה מגעילן ברותחין וכן כי שם נגעל מגן גבורים (שמואל ב א) נפלט משיחתו והיה כאילו לא נמשח בשמן שהיו רגילין למשוח מגיני עור כדי שיהא חלק ומחליק את הרומח והחנית המכה בו והוא כמו שרים משחו מגן (ישעי' כא):
רש"י
כי שם נגעל מגן גבורים. מגיני עור היו להם, וכשיוצאים למלחמה מושחין אותן בשמן, כדי שיהא כלי זיין המכה עליו מחליק, כמה דאת אמר (ישעיהו כא ה): קומו השרים משחו מגן. וכאן כך היה מקונן הקינה, שם נגעל מגן גבורים, פלט שומנו ולא נדבק בו, ונעשה כאלו לא נמשח בשמן כל 'הגעלה' לשון דבר הפולט מה שנותנין בו, כמו (איוב כא י): שורו עבר ולא יגעיל: