פרשנות מצטטת על ישעיהו כא:י

ואמנם מה ענין זה המאמר ולמה אמר אחריו ויגד משה בהיות שכבר אמר וישב משה כתב הרלב"ג שהנבואה תבא לנביא בדברים שתשוטט בהם מחשבתו ולכן ישיג הדבר הזה ולא זולתו הכל כפי המקבל שבדבר שיעסוק בדמיונו יושפע עליו הנבואה ושזה המאמר שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה היה אפשר שיובן על אחד מב' פנים. הא' שיתן להם אות לשיתאמת אצלם שהוא ית' היה מדבר עם משה ומצוה אותו וזה הוא כל אשר דבר ה' כלומר כל אשר דבר לך נעשה. אבל ראוי שיתאמת לנו שדבר ה' לך. והב' שבקשו שישמעו הם דבר ה' בדברים שיצוה לעשותם לא דברי משה בלבד ושמשה בתחלה הבין מדבריהם המובן הא' ועליו אמר וישב משה את דברי העם וגו' ר"ל באותו אופן שהבינם והשם השיבו ע"ז הנה אנכי בא אליך בעב הענן ר"ל אני אתן להם אות לאמת שאני מדבר אתך והוא שאחדש שם בשעה ההיא ענן עב כדי שמתוך זה האות ישמע העם ויאמין באמת שאני מדבר מתוך הענן ויהיה ישמע לשון קבלה ואמונה. וכאשר חשב משה בדבר הזה הבין שלא היתה כונת ישראל במאמרם אלא המובן השני שישמעו המצות מפי הקב"ה ר"ל מקולו הנברא ולא מפי משה וע"ז אמר ויגד משה את דברי העם אל ה' שהגידם כפי המובן השני. ומפני זה הוצרך ית' לצוות שיתקדשו ויכינו עצמם כי היתה ההשגחה הזאת צריכה להכנה יתרה. זה הוא דעת החכם הזה וקצרתי בספורו כי הוא האריך בו הרבה ואין דבריו נכונים אצלי ולא שרשיו אמתיים לפי שהשרש שזכר שהנבואה לא תבא לנביא כי אם במה שתשוטט מחשבתו עם היותו גם כן דעת הרב המורה לקוח מדברי הפלוסוף בב' מחוש ומוחש הוא מיוסד על היות הנבואה דבר טבעי ובהדבק הנביא עם השכל הפועל ישיג מהסדור הכולל אשר בו מה שיתיחס לענין דמיונו ומחשבותיו ולכן יחשבו אנשי הדעת הזה שפעמים יהיה בלב הנביא דעת נפסד וכוזב ותבואהו הנבואה כפי הדעת ההוא וכמ"ש על יחזקאל שהשיג קולות בגלגלים והנחת הכוכבים כפי הדעות הכוזבות שהיו לו. לא כאלה חלק יעקב ולא אמונת בני ישראל אלא שהקב"ה מודיע לנביא ע"י אמצעי או בלתו הדברים שירצה כאשר ירצה להישרת עצמו ועמו וכמה פעמים היה מנבא הנביא מה שלא היה מחשבתו ולא עלה על לבו ולכן אמר אלישע (מלכים ב ד׳:כ״ז) וה' העלים ממני ולא הגיד לי וישעיהו אמר (ישעיהו כ״א:י׳) מדושתי ובן גרני אשר שמעתי מאת ה' צבאות הגדתי לכם. ועמוס אמ' כה הראני ה' כמה פעמים וכן ירמיהו להגיד שההודעות הנבואיות ההן הגידו אליהם כפי רצון הנותן יתברך וצורך השעה לא כפי מחשבת הנביא. וגם פירוש הפסוק הזה שזכר הרלב"ג כפי המובן הראשון לא היה לו מקום כי הם לא אמרו מה אות שדבר ה' לך ועב הענן לא היה אות מוכרח על זה ואיך יתכן שאדון הנביאים שנחכם מכל האדם לא הבין כוונת דבריהם וטעה בהבנתו. ואם הוא טעה איך היתה תשובת ה' נבנית על אותו טעות והיה לו ית' לומר לא הבנתם דבריהם ואינם שואלים כן. ומפני זה ראיתי לפרש הפסוק הזה באופן אחר. והוא שישראל באמרם כל אשר דבר ה' נעשה לא היתה כונת' על מה שאמרו אחר כך כל אשר ידבר ה' נעשה ונשמע כי שם על קבול המצות ושמירתם בהעתיד אמרוהו אמנם בכאן אמרו כל אשר דבר ה' בלשון עבר לסמוך תשובה על דבר השם יתברך שאמר להם משה בשמו אם שמוע תשמעו בקולי וע"ז היתה תשובתם כן אנו רוצים לשמוע קולו ואז נשמור את בריתו וזה טעם כל אשר דבר בלשון עבר כלומר כל אשר דבר בשליחותך זה נעשה לשמוע בקולו ולשמור בריתו וזה עצמו השיב משה אל השם יתברך כשאמר וישב משה וגומר. האמנם ראה יתברך שהיה דבר בלתי ראוי שיזכו כל ישראל למעלת הנבואה כי היה בלתי אפשר שיהיו כלם בשלמות ההכנה והפרישות שהיה צריך לזה ואיך אם כן ידבר עם כל העם הרב ההוא ולכן אמר למשה הנני עושה חדשה יהיה מצוע בדבר הזה והוא שאנכי אבוא אליך בעב הענן רוצה לומר עם היות נבואתך רוחניות שכלי' מבלי השתמשות הכח המדמה בה. הנה עתה למלאת בקשת העם הזה אנכי אדבר עמך בקול מוחש עב מגיע לאזנים והקול המוחש ההוא קרא עב הענן מגזרת מענה ועניה כמו ענני ה' ענני עם ה ת שורשו ענה ושורש הענן אינו כן. יאמר הנה אנכי בא אליך במענה ודיבור עב וגס והוא הקול המוחש או שיבוא אליו בקול מוחש יוצא מהענן ויהיה זה בעבור שישמע העם בדברי עמך. והתבונן אומרו הנה אנכי בא אליך שכיון לומר בזה שנתינת התורה בקול מוחש היה בלתי ראוי מצד הנותן ומצד המקבל כי הנותן הוא הסבה הראשונה יתברך הרחוק מכל גשמיות ואם אין לו כלי הדבור המוחש איך ידבר בקול מוחש גשמי. ואמנם מצד המקבל שהיה משה רבינו ולהיות נבואתו שכלית מבלי שמוש כח גשמי ואיך אם כן עתה ינבא בקול גשמי מוחש. הנה אם כן עם היותו בלתי ראוי הנה אנכי המשולל מכל גשמות בא אליך משה המקבל נבואתו בדרך רוחני מבלי שמוש כח גשמי בעב הענן וכל זה למה בעבור ישמע העם בדברי עמך שהם להיותם עם והמון בלתי מוכן לא יוכלו לקבל הנבואה אלא לשמוע הקול ההוא המוחש. וזה הוא שנאמר אחר זה משה ידבר והאלהים יעננו בקול שרשם המופת הגדול הזה מצד שניהם רוצה לומר מצד השם המדבר ומצד משה המקבל כי שניהם היו מדברים בקול מוחש מגיע אל האוזן כמו שיתבאר. והודיעו ית' שאף שבזה יפחית משה מעלתו ומדרגתו בנבואה שכבר ירויח בזה בצד אחר. והוא אומרו וגם בך יאמינו לעולם כלומר גם אתה תרויח בזה העדות בשיאמינו בך לעולם ולא יספק אדם בנבואתך אחרי שבאזניהם שמעו את הקול מדבר עמך וכמו שאמר (דברים ה׳:כ״א) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ויתכן שזכר עב הענן להודיעו ששם יתגשם הקול ההוא באופן שיהיה קול מוחש באזניהם והנה משה לא נחה דעתו במצוע ההוא שזכר הקדוש ברוך הוא בדעתו שלא יתפייסו בזה ישראל כי הם לא שאלו אלא שידבר השם עמהם לא שישמעו אותו מדבר למשה. ולכן חזר פעם שנית להגיד את דברי העם אל ה' והם עצמם מה שנזכרו למעלה כאומר ה' אלהים הלא אמרתי אליך שהם רוצים שתדבר עמהם ומה תועלת שתדבר עמי. הנה התבאר שענין ויגד משה הוא עצמו וישב משה אלא שזכר דבריהם שתי פעמים מפני הסבה אשר זכרתי. ובמכילתא אמרו ויגד משה את דברי העם אמרו רצוננו לראות את מלכנו שאינו דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי המלך כי הנה נטה למה שפרשתי באמת. וכאשר ראה ית' הפצר משה שידבר בכבודו אל העם פנים בפנים רצה למלאות שאלתם ולעשות בקשתם ולכך צוה למשה שיקדש את העם בהכנה ופרישות מה שלא צוהו קודם לזה ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה יותרו השאלות הה' והו' והז' והח' כמו שתראה מענינם וההכנה ההיא צוה עליה בכלל וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם אבל נכלל בקדושה ההיא מה שפירש מרע"ה אל תגשו אל אשה ורחיצת הגופים והרחקת התאוות הגשמיות עד וכבסו שמלותם כדי שיהיו בנקיות וטהרה ואפשר שאמר וקדשתם היום ומחר על הרחיצה שירחצו ויזכו בימים ההם כי זה יקרא קדוש כמו שאמרו קדוש ידים ורגלים ונתן טעם בקדושה ההיא באמרו כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם רוצה לומר אפילו הבלתי מוכנים על הר סיני והנה אמר עוד והגבלת את העם סביב להזהירם שלא יחשבו שכמו שעתה בקשו לשמוע בקול ה' והסכים בו הקדוש ברוך הוא לעשות חפצם ככה בשעת המעמד יבקשו לראות הכבוד העליון ולעלות בהר לראותו בשלמות לכן צוה למשה שיגביל את העם כלומר שישים להם גבול מקומי בהר עדיו ילכו ולא יעברוהו כי המקום אדמת קדש הוא ואם למשה נאמר אל תקרב הלום במראות הסנה כל שכן לישראל במעמד הקדוש והנור' ההוא ועל הגבול ההוא אמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו שהוא קצה הגבול לפי שכל הנוגע בהר רוצה לומר במקום המוגבל והאסו' מות יומת על ידי בית דין ותהא מיתתו בסקילה ולפי שהסקילה היתה בשני פנים אם שיעתיקו האבנים וישליכום על הנסקל ורגמוהו אבן ואם שישליכו המודח על האבנים ממקום גבוה אל מקום שפל למות באותה הכאה וכמו שהתבאר במסכת סנהדרין. ולזה נאמר כאן כי סקול יסקל שהוא שישליכו עליו אבנים או ירה יירה והוא שישליכו אותו ממקום גבוה שגם זו היא סקילתו כמו שבא בקבלה וכן פרש"י. וכפי הפשט יתכן לפרשו כדברי הראב"ע שמי שיעלה בהר ויגע בו מות יומת שימיתהו כל העדה לא שיעלו אחריו להר להורגו שם כי אלו ירדפו אחריו אותם הרודפים גם כן יכשלו בהליכתן ועלייתם שמה. אלא שתכף שיראו העדה איש הולך ועובר הגבול סקול יסקל באבנים או ירה יירה בחצים וכל זה מרחוק באופן שאם איש אחד יחטא לעלות בהר לא יעלו אחרים להרגו שמה. אבל מרחוק יהרגוהו בין שיהיה בהמה בין שיהיה איש לא יחיה כיון שנכנס שמה. ואמנם אמרו עוד במשוך היובל המה יעלו בהר רחוק הוא שנפרש שכאשר יפסוק שמה קול השופר אז המה הבהמה והאנשים יעלו בהר. כי איך יאמר לשון משיכה על הפכה שהוא ההפסק. והגאון רב סעדיא פי' במשוך היובל כאשר משה רבינו ימשוך בשופר שהוא היובל משיכה ותקיעה גדולה אז המה יעלו בהר וידמה שכבר תקע משה בשופר כשנסתלקה השכינה משם וזה אין ראוי לקבלו מהגאון כי השופר שנזכר בפרשה הוא אשר היה בדרך המופת לא מתקיעת משה ועליו אמר בלא ספק במשוך היובל שהוא השופר שהוא מקרן כבש והיובל הוא הכבש ולדעתו היה ראוי שיאמר הכתוב במשוך משה בתקיעת היובל המה יעלו בהר גם שלא נזכר בכתוב שתקע משה והנכון בעיני הוא שבאה האזהרה הזאת כוללת שלא יתחזק אדם לעלות בהר סיני כל הימים שישכון עליו הענן והכבוד האלהי. ואין ספק שזה התמיד כל הימים אשר ישב משה בהר לקבל הלוחות הראשונות ולהתפלל על מעשה העגל ולקבל הלוחות האחרונות עד יום הכפורים שאז מחל להם הקדוש ברוך הוא עון העגל ונתקע השופר סימן לחירות' ומחילתם כמו שדרשו חז"ל על עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר כי אז נסתלקה השכינה מהר סיני ושרתה באהל מועד בין שני הכרובים ועל זה נאמר במשוך היובל שהוא מחג השבועות שהיה יום מתן תורה עד יום הכפורים תהיה האזהרה שלא תגע בו יד משם והלאה המה יעלו בהר. וזכר הכתוב שירד משה מן ההר אל העם והזהירם בקדושה ובטהרה ונקיות ואמר היו נכונים לשלשת ימים שענינו ליום השלישי אחרי האזהרה ההיא שהוא יום ששי לחדש סיון שכן אמר יוסף בעוד שלשת ימי' וכתיב ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה וכן אמר בענין אחיו ויאסוף אותם אל משמר שלשה ימים וכתוב שביום הג' התירם מהמאסר ואסר את שמעון לעיניהם וכמו שכתב הראב"ע ולפי זה לא הוסיף משה בזה יום מדעתו כי אמרו היו נכונים לשלשת ימים ענינו היו נכונים ליום הג' ואיך לא הנה מתן תורה היה מוגבל מהשם יתברך ביום החמשים מיציאת מצרים ובאותו יום צוה לחוג חג השבועות ואיככה אם כן ישנה משה בזה דבר ה' ויוסיף יום מדעתו. ואמנם דרך הדרוש הוא שעל צד ההסכמה אמר זה להוציא מזה המקום דין הפלטת שכבת זרע כמו שנזכר במסכת שבת (דף ל"א). והנה צוה להם משה שבאותם ימי הפרשיות אל יגשו אל אשה לפי שהיא הגדולה שבתאוות הגשמיות ולא הוצרך להזהירם על המאכל והמשתה לפי שלא היו ביניהם סובאי יין ולא זוללי בשר כי היה מאכלם בלבד הלחם הקלוקל ושותים מים קרים ואפשר שהיה בכלל ההכנה והקדושה שלא ישתדלו באותם הימים במקח וממכר ולא במלאכות רק ישתדלו ויעיינו תמיד בנפלאות השם אשר עשה עמהם ולשמוע חכמה ומוסר מפי זקניהם וחכמיהם:

ובמדרש תפקדו אותם לצבאותם זהו שאמר הכתוב (ישעיהו מ״ג:ד׳) מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך, אמר לו הקב"ה ליעקב יקר אתה בעיני שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים (תהילים ק״ו:מ״ח) ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. יקר אתה בעיני שלכל אומה לא נתתי להם מנין ולך נתתי מנין, משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כולן מלאין תבן וקשין ולא היה מדקדק במנינן, היתה לו גורן אחת מלאה חטין, אמר לבן ביתו מנה לי כמה כורין יש בו כמה מודיאות יש בו, המלך זה הקב"ה, הגורן אלו ישראל שנאמר (ישעיהו כ״א:י׳) מדושתי ובן גרני, התבואה זה עם קדשו שנאמר (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, בן ביתו זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא, כך העכו"ם נמשלים לתבן וקש שנאמר (איוב כ״א:י״ח) יהיו כתבן לפני רוח וכמוץ גנבתו סופה, וכתיב (עובדיה א׳:י״ח) ובית עשו לקש, אבל ישראל חטים ברורים הם צדיקים הם שנאמר (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, לפיכך הוא מדקדק במנין כלם.

פעמותיו: עיין מלכים א' ז' ל' ול"ד, כי משם ראיה כי פעמותיו כמו פנותיו. וי"ו ושתי טבעות ענינה idest, וכמוה בברא' ל"ד מ"א, שמות י"ד י"ט, ישעיה כ"א י', ירמיה ב' ט', מ' ח'. מ"ו כ"ו; יחזקאל כ"ג ל"ז, שמואל א' כ"ח ג', וכיוצא בזה למטה פסוק י"ט.