וְנִגְלָ֥ה בְאָזְנָ֖י יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־יְ֠כֻפַּר הֶעָוֺ֨ן הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ עַד־תְּמֻת֔וּן אָמַ֛ר אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת׃ (פ)
רבנו בחיי
וידוע כי כל המניח דיני ישראל ודן בערכאות של כותים הנה זו עברה אחת שהיא חומר לכמה עברות כי משרשה יפרו וירבו ענפי חטאים גדולים גם בכנפיה נמצאו נזקים ומכשלות הרבה עד לאין קץ, ואבאר לך כיצד. ידוע כי הרציחה מן העברות החמורות שבתורה והעונש גדול וחמור מאד לפי שהוא שופך דם האדם ומאבד נפש אחת מן העולם ולא אבד את הנרצח לבדו כי אם העתידים לצאת ממנו ואין להם סוף שהרי אדם הראשון יחידי היה וכל הבריות של שבעים לשון שיש בעולם כלן תולדותיו ואם כן הרי לך כל המאבד נפש אחת כאלו אבד עולם מלא, וכן לענין ההצלה והטובה כל המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא, הא למדת כמה גדול עון הרציחה. אע"פ שעון הרציחה חמור עון הגזל וחלול ה' חמור ממנו כי הרוצח נמחל לו בתשובה וכמו שמצינו בקין ולא כן הגזל אין התשובה מועילה לו עד שיחזיר הגזל ואם אינו מחזירו אינו נמחל לו לעולם, וכן חלול השם אין התשובה מועילה בו כי הוא חמור יותר מכריתות ומיתות ב"ד שכן דרשו רז"ל עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין שנאמר (תהלים פט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אלא כלן תולין ומיתה ממרקת שנאמר (ישעיהו כ״ב:י״ד) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר וגו', ושתי עברות אלו החמורות יותר מן הרציחה והן הגזל וחלול השם שתיהן נכללות בעון ערכאות של כותים. חלול השם שהרי זה בודאי מחלל את השם ונותן כבוד לאחר ותהלתו לפסילים והוא מיקר שם ע"ג להחשיב אותה ואמר הכתוב (דברים ל״ב:ל״א) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים כלומר כשאויבינו פלילים, והוי למבוכה הזאת ולשכרות הגדול הזה במקום שיודעים זה ועוברין וכענין שאמר הנביא (ישעיהו כ״ט:ט׳) שכרו ולא יין נעו ולא שכר שהרי הם מניחים העיקר ונותנים לע"ג מוהר וחשיבות, והוא שאמר דוד ע"ה (תהילים ט״ז:ד׳) ירבו עצבותם אחר מהרו כלומר מניחים העיקר ונותנים מוהר לאל אחר לעבדו. גזל שכל המניח דיני ישראל ומוציא בערכאות של כותים הרי זה גזל גמור ואינו חושבו לגזל ועל כן אינו מחזיר ולפיכך אין לו מחילה לעולם. ומה שהזכיר לשון תשים ללמד שצריך השופט להשים לפני בעל הדין אותה ראיה שהוא דן בו ושהוא מוציא את הדין ממנה וכן אמרו רז"ל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו.
עץ יוסף
אך אלהים ימחץ כו'. רצה לומר מדכתיב באשמיו ולא קאמר בחטאתיו או בעונותיו כי אורחיה דקרא, משמע ליה דמיירי בשפחה חרופה שמביא אשם עליה, והכי קאמר קרא אך אלהים ימחץ ראש של אותו שמתהלך בבטחון אשמיו שיביא אשם. ומשום שעל דרש זה קשה דהיה לו לומר מהלך באשמיו, וזהו שאמר המדרש מהו מתהלך באשמיו רצה לומר דהיה לו לכתוב מהלך באשמיו. ומשני שאתא גם כן לרמז שעמיה חובוי, רצה לומר שדרש מתהלך מת הלך באשמיו שלא נתכפר לו אותו אשמה ותמיד עמיה חובוי, וזהו שסיים המדרש אמרי יזיל ההוא גברא בחובוי, רצה לומר שהעולם אמרי שילך האיש ההוא מן העולם בחטאו על דרך (ישעיה כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. לערלה אתה ממתין דאין יצרך תקפך על זה כמו באינך:
רקנאטי
לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה בפרקי ר' אליעזר וגם בילמדנו רבי מני אומר ממכרת יוסף לא נתכפרה לישראל עד שמתו שנאמר ונגלה באזני יי' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון (ישעיה כב יד). ועל כן תרגם יונתן בן עוזיאל עד תמותון מותא תניינא וכן תרגם עוד לא אחשה כי אם שלמתי ושלמתי על חיקם (ישעיה סה ו) ואמסר למותא תניינא ית גוייתהון. וזה יורה שאין פירוש מותא תניינא מיתת הנפש שאמר גוייתהון: