פרשנות מצטטת על ישעיהו כד:יג

תני"א בתוספתא [פ"ב] ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע טבול יום בביצה כל הסדר העליון חיבור דברי ר"י ור"ש ב) (ר"מ) ור' יהודה אומר אינו חיבור אלא הקלח שכנגד ידו על זה העיד ר' ישמעאל [ג] בר' יוחנן בן ברוקה בכרם ביבנה שאינו חיבור אלא קלח שכנגד ידו א"ר יוסי לא על זה העיד רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה בכרם ביבנה אלא על העשוי כמין כובע שאינו חיבור. חוט של ביצה שקרם על דפנו של לפס ונגע בה טבול יום מן השפה ולפנים חבור מן השפה ולחוץ אינו חיבור רבי יוסי אומר אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו חבור וכל שאינו נקלף עמו אינו חיבור ביצים שנקפן לתוך הקערה הרי זה אינו חיבור התחיל לטרפן הרי זה חיבור טרפן במשקין הרי זה [ד] אינו חיבור ביצים שנקפן בטופח הרי זה אינו חיבור טרפן חיבור טרפן במימי עצמן [ה] הוכשרו הרי הן כעיגולי דבילה עיגולי דבילה שנפלו משקין על מקצתו הרי זה קוצה הימנו עובי שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אין נוטל אלא מקום משקה בלבד אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים בדבילה שמינה שגרסה. פירוש נקפן שברן מלשון כנוקף זית (ישעיהו כ״ד:י״ג) אי נמי נקפן כמו נקבן כדאשכחן במס' פיאה (פ"ו מ"א) הבקר במקום הפקר ועירן לתוך הקערה ועומדין חלבון והחלמון כאשר יצאו מן הביצה וכגון שהוכשרו ונגע שרץ באחד מהן לא הוו חיבור אלא מונין בהן ראשון ושני טרפן שנענע בתרווד ושיבר החלבון והחלמון ונתערב הכל יחד הרי זה חיבור טרפן במשקין הרי זה אינו חיבור אית דגרסי הרי זה חיבור. נקפן בטופח שעירן על מין קטנית ששמן טופח כדאשכחן לעיל פ"ק ובכלאים פ"ק. טרפן במימי עצמן דרך הטורפין לערב בהן מים וזה טרפן בלא מים אלא על ידי מי הטופח שמלוחלחין במים שנתבשלו בהן. הוכשרו לקבל טומאה אבל לא כולן אלא כעיגולי דבילה כלומר מקום המלוחלח לבד. שלא גרסה מלשון גריסין כלומר שאינה מתפרדת. שמינה שגרסה שמתפרדת ונחתכת מן העיגול והיה נראה דגרסינן כחושה שגרסה ויש ספרים שברייתא זו כתובה בלשון אחרת והכי תניא ביצה שנקפה בתוך הקערה חיבור התחיל לטרף אינו חיבור טרפן במשקין חיבור ביצים שנקפן בתוך הטופח הרי אלו חיבור התחיל ליטרף אינו חיבור טרפן במשקין חיבור:

זיתי מסיק. כמו ענבי בציר ולשון מסיקה בזיתים כבצירה בענבים וזיתי ניקוף כענבי עוללות מלשון כנוקף זית כעוללות בציר (ישעיהו כ״ד:י״ג) ושניהן לעניים ופטורין מן המעשר וכשנתערבו עמהן מסיק ובציר דחייבין במעשר ויש לו פרנסה ממקום אחר מפריש לפי חשבון כדפרשינן גבי חלה ואם לאו רואין כאילו הכל חיוב לענין תרומה ותרומת מעשר ומפריש מהן לפי כולן אבל מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני אין מוציאין אלא לפי חשבון ולא שיפריש אלא לפי חשבון דהא אי אפשר להפריש תרומת מעשר על הכל עד שיפריש תחלה מעשר ראשון על הכל ועוד דכל מעשרותיו טבולים ואם לא היה מעשרן על הכל אם כן אין פירותיו מתוקנין דכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא ודאי כל מעשרותיו נוטל על הכל והא דאמרינן לפי חשבון היינו דאין צריך [ליתן] ללוי ולעני אלא לפי חשבון והשאר מערב עם פירותיו אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצאו חולין מדומעי' דאסורין לזרים ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתרות לפי חשבון ועוד יש לפרש דבלא קריאת שם מוציא תחלה כדי תרומה ותרומת מעשר על הכל אבל שאר המעשרות אין צריך להוציא כלל אלא קורא שם לצפונו או לדרומו ותדע מדלא קתני מתני' מוציא באותו ענין דתנן בדמאי פרק ה' (מ"ב) הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת ושם פירשנוה אלא דשם קורא שם לכל וכאן קורא שם לפי חשבון וחילול שני ונתינת ראשון ולעני יתן לפי חשבון וא"ת והאמר שמואל בפ"ק דראש השנה (דף יג:) דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן ודוחק להעמידה כמאן דאמר יש בילה וי"ל דתחלה דורך ענבים וכותש זיתים ועושה מענבים יין ומזיתים שמן ואח"כ מפריש ואם תאמר היכי משכחת פרנסה ממקום אחר והא בהקומץ רבה (דף לא.) גבי ר"ש בן שזורי שנתערב טבל בחולין מסיק התם לך קח מן השוק מן הדמאי והוי מחיוב דרבנן אחיוב דרבנן ועל כורחין איירי התם בטבל שהורמה ממנו תרומה גדולה כעין דמאי דלא מחייב בתרומה גדולה שלא נחשדו עליה אבל הכא בשלא הורם מהן כלל איירי מדקתני ואי לא מוציא תרומה ותרומת מעשר לכולהו ומיהו למאן דאמר יש קנין משכחת לה בלך קח מן הנכרי כדאמר התם אי נמי מוציא תחלה תרומה גדולה ואח"כ לוקח מן השוק ומעשר לפי חשבון אי נמי הכא כשהטבל רוב ובתוספתא דדמאי (פרק ה) תניא הטבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר כל שהוא ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו נוטל את החולין כדי תרומת מעשר שבטבל אבל תרומה גדולה לא תני כדתני הכא משום דהתם מיירי בטבל של דמאי דלא חשידי עליה ואפי' תרומת מעשר נמי לא חייבו להפריש על הכל משום דבדמאי הקילו דבדמאי איירי מדתניא במסכת דמאי והא דלא תני מעשר ומעשר [שני] כדתני הכא משום דמתני' חלוקה תרומה ממעשר שזה לכל וזה לפי חשבון אבל דמאי כיון דאשמעינן דאפילו תרומה לפי חשבון כ"ש מעשר ולא איצטריך בברייתא למיתני אלא מה שהיא חלוקה ממתניתין:

וכרמך לא תעולל: העוללות הם האשכולות הקטנים הדומים לפני אשכולות הגדולים, כעולל לפני מלא ימים. כי המליצה תשאיל מושגיה מיחוסי הדברים זה לזה כמו שהושאל לאנשים גדולי המעשה שם "אשכולות" על היותם כאשכול מלא ענבים [כמ"ש בסוטה (דף מז:) משמת יוסי בן יועזר בטלו אשכולות ומפרש איש שהכל בו. וכן בתמורה (דף טו:) כל האשכולות שעמדו עד יוסי בן יועזר וכולי. ובמדרש שה"ש (פסוק אשכול הכופר) מהו אשכול? איש שהכל בו. ובספרי (האזינו) אשכול זה גדול. ובחולין (דף צב) אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים] כן הושאל מן האנשים לאשכולת הקטנים שם "עוללת", וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' מתנות עניים ה"יח) למה נקרא שמו עולל שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש. ומשם "עולל" בא הפעל "תעולל" על לקיטת העוללות שפעל "בצר" מיוחד לאשכולות הגדולים ופעל "עולל" ללקיטת העוללות כמו שכתוב "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר" (שופטים ח׳:ב׳). ונקשר בו שני מושגים: (א) לקיטת העוללות (ב) נקשר בו מושג האיחור, שמצד שדרך הבוצר ליקח העוללות לבסוף כמו שכתוב "באספי קיץ כעוללות בציר" (מיכה ז׳:א׳), "כעוללות אם כלה בציר" (ישעיהו כ״ד:י״ג) יבא פעל זה על כל הנלקט בסוף. ועל הדקדוק, ללקט את הכל – "ויעוללוהו במסילות" (שופטים כ מה). ובמדרש איכה (על פסוק "היש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי") שדקדק עמי וקטף עוללתי ועל פסוק "ועולל למו כאשר עוללת לי" דקדק עליהן מה דדקדקת עלי! קטוף עוללתהון כמה דקטפת עוללתי פירושו מענין עוללות ומענין דקדוק לעקר הכל. ומזה צמחה הפלוגתא בין ר' אליעזר לר' עקיבא, כי פה כתוב "וכרמך לא תעולל" ובדברים (כד) כתוב "וכי תבצור כרמך לא תעולל" וסבירא ליה לר' אליעזר דהא לא באה האזהרה רק אם בוצר (שבציר הוא על האשכולות כנ"ל) ואם כן מה שכתוב "לא תעולל" הוא מענין השני, שלוקח העוללות בסוף אחר גמר הבציר, ואם אין בציר מנין עוללות!? ומפרש בירושלמי (פרק ז מ"ז) שלר' אליעזר מה שנאמר פה "וכרמך לא תעולל" היינו שלא יקחם בעל הבית אף קודם לבציר, שלא תאמר הואיל ואין לעניים עוללות קודם הבציר יזכה בהם בעל הבית. ור' עקיבא סבירא ליה שמה שנאמר פה "לא תעולל" סתם הוא כפשוטו – שלא יקח העוללות אף שאין בוצר, כגון שכולו עוללות. ומה שכתוב שם "כי תבצור לא תעולל" מציין הזמן, בזמן הבציר אזי מוזהר שלא יעולל. וזהו שאמר אין לעניים בעוללות קודם הבציר כמו "באספכם את תבואת הארץ תחגו" (ויקרא כו לח) שפירושו בזמן האסיפה, אף מי שאינו אוסף.