פרשנות מצטטת על ישעיהו כו:כ

רבי אליעזר אומר שתויי יין נכנסו וכו'. פירוש, מפני שהיו שתויי יין היה האש שבידם זרה, לפי שלא היה עבודתם עבודה (רש"י פסוק י). ומה שאמר הכתוב אשר לא "ציוה אותם" (פסוק א), מפני שהיו שתויי יין היה האש זרה אשר לא ציוה ה'², ולפיכך היו חייבים שריפה. אי נמי, שגם רבי אליעזר מודה שהכניסו אש זרה, אלא שסובר שמשום אש זרה לא היו מתים פתאום מיד, כי כל מיתה בידי שמים אינה ממהרת לבא כל כך כמו שהיה בא עליהם, ולפיכך סובר שנכנסו שתויי יין, ודבר זה הוא גורם מיתה פתאום, כי אין המקדש סובל השכרות, לפי שהוא הפך הקדושה. וכן מי שסובר מפני שהורו הלכה מודה גם כן שהכניסו אש זרה, אלא שלא היו מתים כל כך פתאום, אלא שהורו הלכה בפני רבם, שממהר לבא כפי מדתו, שהוא קופץ וממהר להשיב בפני רבו. ולפיכך אמר רבי אליעזר לאותו תלמיד שהורה הלכה בפני רבו שלא יוציא שנתו, כדאיתא בעירובין (סג.), והיינו מטעם זה כי ממהר לבא עליו הפורענות. ומכל מקום, אי לאו אש זרה לא היה יוצא אש לשרוף אותם, רק בשביל שחטאו באש – לקו באש:
ואף על גב שכתב רש"י שהיו חייבים מיתה בשעה שהציצו בשכינה, כמו שפירש רש"י "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שמות כד, י) כמו שפירש רש"י שם, אין זה קשיא, דכיון דעברו פנים של זעם, כמו שכתוב (ישעיה כו, כ) "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ועברו פנים של זעם של אותו שעה, אף על פי שהיו חייבים מיתה באותה שעה, שהיה כעס עליהם מאת המקום, כיון שעבר אותו פנים של זעם, צריך להגרמת המיתה ענין אחר. דאם לא כן, למה לא מתו כל אותו שנה ממתן תורה עד הקמת המשכן, [אלא] כיון שלא רצה הקב"ה להמית אותן במתן תורה, אם כן נתבטלה המיתה, וכיון שנתבטלה המיתה, אם כן צריך להגרמת המיתה חטא אחר. ואם תאמר, אם כן לא הגיע להם עונש על הסתכלות בשכינה, שהרי היו מתים בלאו הכי מפני שחטאו בהקמת המשכן, אין זה קשיא, דזאת עבירה גררה העבירה בהקמת המשכן, כך יראה נכון ועיקר:
ואף על גב שמתו בשביל עונש אהרן, שהקב"ה משלם חטא האבות לבנים, יש לומר, דכמו שאצל הרשע כשאוחזין מעשה אבותם משלם להם הקב"ה מעשה אבותם (רש"י שמות כ, ה), כך בצדיק גמור, אם בנו עשה שום חטא משלם לו מעשה אביו אם הקב"ה רוצה שיביא חטא הצדיק על בנו, ואם לא חטא הבן כלל אין מביא על בנו חטא הצדיק, לכך צריך גם כן שיהיה חטא לבנים, וכאשר יש חטא לבנים אז יתוסף על זה חטא האבות ונענשו הבנים, ולפיכך חטא האבות וחטא הבנים גרם זה בודאי ביחד, וזה נכון:
ומה שפירש רש"י (פסוק ג) שאף קודם החטא היה השם יתברך אומר "ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג), ואמר לו משה לאהרן 'אהרן, הייתי יודע שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, אמרתי או בי או בך, עכשיו אני יודע שהם גדולים וכו", דמשמע שלא בשביל שום חטא מתו, אלא בשביל שיתקדש הבית על ידם (קושית הרא"ם), זה לא קשיא, דהכי קאמר, יודע הייתי שהבית יתקדש בשביל אחד מיודעיו שיעשה דבר שלא כהוגן – ויהיה נענש. ואף על גב שעדיין לא עשה אחד מהם החטא, ואם כן איך יבטיח הקב"ה שיהיה אחד מהם חוטא, שאם כן יהיה אותו האדם מוכרח להיות חוטא, אין זה קשיא, שכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ג מט"ו) 'הכל צפוי והרשות נתונה', פירוש, שאף על גב שהקב"ה צופה העתידות כולם, מכל מקום אין האדם מוכרח במעשיו, אלא הרשות נתונה לו לעשות מה שירצה. וזה נמצא בכמה מקומות:

שתויי יין נכנסו. ופירוש אשר לא צוה אותם אינו סיבת מיתתם, אלא להודיע שמעצמם התנדבו בו ולא שצוה אותם כמו שצוה את אהרן קח לך עגל וגו', ופירוש בקרבתם בעת קרבתם, ולא שבעבור אש זרה מתו, אלא עיקר מיתתם היה מפני שתויי יין, ולולי שרצה הקב"ה להתקדש על ידם לא הי' מיתתם עכשיו, אע"פ שכבר נגזרה עליהם מיתה בשעה שהציצו. וכן לא היו מתים ביום זה שהיה שמחה לישראל אם לא הורו הלכה ביום זה, עיין עוד מזה לקמן: והג"א מתרץ כיון דעברו פנים של זעם כמו שכתוב חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, כיון שעבר אותו פנים של זעם צריך להגרמת מיתה ענין אחר. הרא"ם הקשה עוד, דהא מזמן העגל נתחייבו מיתה בשביל עונש אהרן, ותפילת משה הועילה מחצה שימותו שני בניו: והנח"י מתרץ דאס"ד משום חטא העגל בלבד מתו ה"ל למות אלעזר ואתמר דמסתמא לא היו כ"כ צדיקים ולא היה להם זכות כל כך כמו נדב ואביהוא: והג"א, י"ל דכמו שאצל הרשע כשאוחזין מעשה אבותם משלם להם הקב"ה מעשה אבותם, כך בצדיק גמור אם בנו עשה שום חטא משלם לו מעשה אביו, ואם לא חטאו הם כלל אין מביא על בנו חטא הצדיק, לכך צריך ג"כ שיהיה חטא לבנים, וכאשר יש חטא לבנים ואז יתוסף על חטא האבות ונענשו הבנים אף על חטא האבות, וחטא הבנים גרם ביחד להענישם: ועיין בקצ"מ כי שם הביא עוד דעת ר' יוסי הגלילי, שאמר על הקריבם שנכנסו לפני ולפנים מתו, ור' עקיבא שאמר על הקריבה שהקריבו אש זרה מתו, ור' אלעזר בן עזריה שאמר שמפני שניהם מתו, ודברי בר קפרא שאמר בשם ר' ירמיה בן אליעזר בשביל ארבע דברים מתו, על הקריבה, ועל ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו, ועל אש זרה אש מבית הכירים הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה:

חביון. מל׳ חבוי וגנוז כמו חבי כמעט רגע (ישעיהו כ״ו:כ׳):

רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. אִם אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְאַתֶּם מַמְרִים בִּי בְּקַשְׁיוּת עָרְפְּכֶם אֶזְעֹם עֲלֵיכֶם רֶגַע אֶחָד – שֶׁהוּא שִׁעוּר זַעְמוֹ, שֶׁנֶּ' חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם (ישעיהו כ"ו) – וַאֲכַלֶּה אֶתְכֶם, לְפִיכָךְ טוֹב לָכֶם שֶׁאֶשְׁלַח מַלְאָךְ: