פרשנות מצטטת על ישעיהו כט:ד

שמן תורק שמך. נמשלו ישראל לשמן, מה שמן אין משתבח אלא ע"י כתישה כך ישראל אין עושין תשובה אלא ע"י יסורין ^מדכמש"כ בר"פ תצוה שמן זית זך כתית, ואמרו במנחות פ"ו ב' אין כתית אלא כתוש, ר"ל זה היוצא מן הכתוש, וע' לפנינו בתו"ת ר"פ תצוה. ומכוונת אגדה זו למ"ש במנחות נ"ג ב', למה נמשלו ישראל לזית [כמש"נ בירמיה זית רענן וגו'] מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה כך יישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין. ואמנם הלשון משתבח נראה יותר, יען דמטבע השמן דכל כמה שהוא נכתש יותר הוא משובח יותר כמבואר לפנינו בתו"ת שם. וע"ע לפנינו לקמן בפסוק ט"ז בדרשה הנך יפה דודי אף נעים. ומה שמן אין מתערב בשאר משקין כך ישראל אין מתערבין באוה"ע, שנאמר (פ' ואתחנן) ולא תתחתן בם, ומה שמן מביא אורה לעולם כך ישראל מביאין אורה לעולם, שנאמר (ישעיהו ס׳:ג׳) והלכו גוים לאורך, ומה שמן עליון על כל המשקין כך ישראל עליונים על כל האומות, שנאמר (פ' תבא) ונתנך ה' אלהיך עליון, ומה שמן אין לו בת קול ^מהר"ל קול הברה, כששופכין אותו לתוך כלי אינו משמיע קול כשאר משקין. כך ישראל אין להם בת קול בעוה"ז ^מור"ל הם שפלים ואין שמם גדול בין העמים, ויש גירסא מוסיפה כאן שנאמר (ישעיהו כ״ט:ד׳) ושפלת מארץ תדברי. , אבל לעוה"ב כתיב (ישעיהו נ״ב:ח׳) קול צופיך נשאו קול ^מזוכן נאמר לעת העתידה (ישעיהו מ׳:ט׳) הרימי בכח קולך, ויש כיוצא בזה כמה פסוקים, ולפנינו הגירסא במ"ר משובשת וקטועה, והעתקנו כפי ברור הגירסות. .
(שם)

האמנם אם העוננות או הנחוש הוא דבר אמתי אם לא כבר כתב הרמב"ן כי רבים יתחסדו בנחשים לבאר שאין בהם אמת. כי מי הגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש הדברים המתפרסמים לעיני הרואים ורבותינו גם כן יודו בהם. כמו שאמרו באלה שמות רבה. כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב וחכמות צפצוף העופות נקרא בלשון ערב טאי"ר וחכמי העופות נקראו טיארי"ן. כי יש למזלות שרים ינהיגו אותם. שהם נפשות לכדורי הגלגלים ושרי זנב טלה הקרובים לארץ הם נקראים נגרי התלי. יגידו העתידות ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודעו העתידות לא לזמן גדול ולעתות רחוקות רק בעתידות הקרובות לבא. יודעו מהם בקול העוף בקראו בקול מר על המת. ומהם בפרישות כנפיו והוא שאמר יוליך את הקול למגידים בקולם. ובעל כנפים לרומזים בכנפיהם, ועל זה אמר הכתוב (מלכים א' ד') ותרב חכמת שלמה מחכמת בני קדם. וכן יאמר הכתוב (ישעיהו ב׳:ו׳) כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים כל אלה דברי הרב הם. האמנם הדעת היותר מתישב הוא דעת רבותינו ז"ל בסנהדרין פ"ז שמעונן הוא המביט העונות והשעות הטובות לפעול הפעולות. והמנחש הוא המביט לדברים מהמקרים שקרו. שמהם תלקח ראיה על מה שיהיה בעתיד, והה' הוא אמרו ומכשף. ופרש"י (סנהדרין פ"א) בגמרא שמעשה כשפים על ידי מלאכי חבלה הם עושים. והנה מעשה הכשוף הוא להכין האדם את עצמו לקבל רושם מלאכי חבלה והתודעותם. וכבר ידעת כונת הרב המורה בחלק ג' פרק ל"ז בכל מעש' הכשוף ויתר הדברים והוא שהם כלם דברי תהו והבל ושנמשכו אחריה' חסרי הדעת והם כלם מפועל הדמיון ואינם שיהיה בהם שום ממשות ומציאות החלטי כי הוא לא יסבור במציאות השדים ולכן יחשוב שהמעשים האלה הם כלם מעשה תעתועים. אבל הדעת הזה התורה האלהית מכזיבתו שהניחה מציאות השדים באמרו (פ' האזינו) יזבחו לשדים לא אלוה. וקבלת חכמינו סותרת לזה כי הם קבלו מציאות השדים ומעש' הכשפים ואמרו בפרק ד' מיתות (סנהדרין ד' ס"ז) מההיא אתתא דהות מיהדר' למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא. אמר לה זילי שקילי אין עוד מלבדו כתיב. והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פלמיא של מעלה. ותרצו שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. הורו בזה שענין הכשוף הוא אמת ובסנהדרין אמרו (דף ס"ו) בלטיהם זה מעשה שדים. בלהטיהם זה מעשה כשפים. והרמב"ן (גם רש"י שמות ו' כ"ב) כפי מה שיראה מדבריו יסבור שהכשוף הוא סעיף מסעיפי חכמת הככבים וממנה תמשך. ויקשה לדעתו ולמה אם כן קראה הקדוש ברוך הוא תועבה ואסר עליה. והרב רבינו נסים כתב על זה והשיב שמלאכי חבלה הם נמצאים ובראם הקדוש ברוך הוא כדי שיהיו כלי זעמו להוכיח בם החטאים. ולהיות זה טבעם נקראו מלאכי חבלה כי הם מלאכי ה' ושלוחיו אבל לחבל ולהשחית המורדים לפניו. והנה בהיות האדם מכין עצמו או בזולתו בענייני הכשופים לקבל רושם המלאכים המחבלים והוא כנגד רצונו יתברך כי הוא לא בראם כי אם לפעול כרצונו ברשעי' ובעשותם ההתיחדות ההוא על ידי כשוף הוא נגד רצונו יתברך וכונתו בבריאתם. ולזה אמרו שהם מכחישים פמליא של מעלה רוצה לומר שהשם יתברך ברא בעולמו הענינים הטובים רוצה לומר המשפיעי' הטובי' להשפיע תמיד. אמנם אותם המשפיעים הרעים המקבלים לא רצה שישפיעו כי אם כפי רצונו להעניש את הרשעים ולכן מעשה הכשוף שמביא השפעתם בזולת רצונו יתברך מכחיש פמליא של מעלה. הנה התבאר מכל זה הענין הכשוף ומה הוא. והרמב"ן זכרונו לברכה פירש הכחשת הפמליא של מעלה באופן אחר תראהו בדבריו ואני לא אזכירהו לפי שלא ישר בעיני. והו' הוא אמרו וחובר חבר וכפי דעת רבותינו ז"ל בספרי הוא ענין הלחשים. וכמו שכתב רש"י (דברים י"ח י"א) שמצרף נחשים ועקרבים או שאר חיות למקום אחד ושילחש עליהם כדי שלא יזיקו לבני אדם. וראב"ע כתב שחובר חבר הוא האומר שיודע בהתחברות השדים במקום וענין אחד. וכ"כ הרמב"ן שהוא מין ממיני הכישוף. וחכמי האומות פירשוהו על האדם היודע כח השדי' להביא לאשה בעלה או בנה אם הלך בדרך מרחקי' ולחברו עמה. אבל היותר מחוור בכל זה הוא מה שזכרתי ר"ל שמעביר בנו ובתו באש היא העבודה למולך וקוסם קסמים הוא היודע הדברים שיצליחו מצד השעות והדברים הנופלים במקרה לא צד הקסם. ומכשף הוא המוריד רוח מלאכי חבלה על האדם לעשות מה שירצה וחובר חבר הוא המלחש הבעל חי כדעת רבותינו ז"ל בסנהדרין פ"ז. והז' הוא שואל אוב. והח' הוא הידעוני. והט' הוא דורש אל המתים. וחכמינו ז"ל (סנהדרין דף ס"ה) דרשו שאוב הוא מכשפות הנקרא פיתום ומדבר משחייו. ומעלה את המת מבית השחי אשר לו. וידעוני הוא עצם חיה ששמה ידוע שמכניסו האדם לתוך פיו ומדבר אותו העצם על ידי כשוף. ודורש אל המתים הוא המעלה את המת באיזה אופן שיעלה אותו אם מגולגלתו אם מאיזה אבר מאבריו ושואל בו. ור"א פי' ושואל אוב מגזרת (איוב ל״ב:י״ט) כאובות חדשים יבקע. כי עקר האומנות בכך וידעוני הוא נקרא כן לפי שמודיע מה שיהיה. ודורש אל המתים הם ההולכים לבית הקברות ולוקחים עצם מת ובעבור מחשבותיו יראו לו דמות צורות בחלום גם בהקיץ. ומאשר ראינו שהבעלת אוב אמרה לשאול (שמואל א כ״ח:י״א) את מי אעלה לך. ידענו שהאובות הם המתים מבני אדם שהיודע בזה מעלה אותם בחכמתו ונראה כאלו הוא מדבר מתחת לארץ. כמו שכתב (ישעיהו כ״ט:ד׳) והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף. ולפי זה ראוי שנתן ההפרש אשר בין שואל אוב לדורש אל המתים ונראה שהשואל באוב הוא המעלה את המתים ושומע את דבריו והידעוני הוא המדבר בעצם החיה כדברי חז"ל. והדורש אל המתים הוא ההולך לבית הקברות לדרוש אל המתים שיבאו אליו בחלום ויודיעוהו מה שירצה. ומזה אמר הנביא (שם ח') הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים. והגיד הכ' כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה וגו'. רוצה לומר שכל הפעולות האלה הם מתועבות אליו ובעבורם הוריש את עם הארץ מלפני ישראל ואם תאמר אהיה אני אם כן חסר מהדברים האלה. רוצה לומר מידיעת השעות ומהשפעת ההצלחות ומהגדת העתידות ויתר הדברים. הנה לזה אמר תמים תהיה עם ה' אלהיך ופי' תמים בלתי חסר דבר אמר אתה לא תהיה חסר דבר מאלו כי הם באמ' החסדים לפי שלא יגיע אליהם התועלת אשר ירדופו אבל אתה תמים תהיה ושלם עם ה' אלהיך ולא יחסר לך דבר. כי ההצלחות המדומות כלם יגיעו אליך עם ה' אלהיך בקיום מצותיו כמו שבא ביעודי התורה. וכל הימים וכל השעות יהיו טובים ומצליחים לפניך ולא תצטרך לעוננות לפי שמלאכיו יצוה לך וברכך בכל מעשה ידיך אשר תעשה. וכמו שפירשתי בששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שהכונה בו שבהיותו דבק עם אלהיו שכל השעו' והימי' טובים יהיו מוצלחי' לעבודתו. וגם לא יצטרך לנחוש. לפי שכבר ידעת שעל שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין כי בי חשק. הנה אם כן באמרו תמים תהיה עם ה' אלהיך הוא לתת לפניו השלמת כל הדברים המועילים שיקנה אותם עם העבודה האלדית ולא יצטרך לשאר המאלכות המתועבות שזכר. והותר בזה הספק הי"ד:

וחובר חבר. זה מאסף השדים והמחבר אותם, או שמחבר ומצרף נחשים ועקרבים ושאר חיות במקום אחד. ושואל אוב, מין ממיני הכשוף הוא, ושמו פיתום, ומעלה את המת בבית השחי שלו ומדבר משחיו. ובענין בעלת אוב הנזכר בשאול רבו הסברות בין הראשונים ז"ל, זה אומר שאי אפשר להחיות המת בחכמת האוב וח"ו שהאשה ההיא תחיה את שמואל ותעלה, אבל המלאכה ההיא הכל מלאכת תחבולה וזיוף כי הכירה בו מיד שהוא שאול ולא רצתה לגלות לו עד לאחר מיכן שאמרה לו (שמואל א כ״ח:י״ב) ולמה רמיתני ואתה שאול, הראתה לו בדבריה כי עתה מצאה הדבר מצד החכמה, ודרך כל בעלת אוב שתחביא בן אדם והוא מדבר בנחת מתוך המחבא, וכענין שכתוב (ישעיהו כ״ט:ד׳) והיה כאוב מארץ קולך, וכן בעלת אוב זו החביאה בן אדם ואמרה לשאול כי הוא שמואל, ומה שכתוב (שמואל א כ״ח:ז׳) ויאמר שאול אל שמואל, כנגד מחשבתו אומר כן שהוא היה חושב שהיה שמואל. ומה שאמר (שם) ולא עשית חרון אפו בעמלק, מפורסם היה בכל הארץ כי שמואל הנביא הגיד כן בחייו. ומה שאמר (שם) מחר אתה ובניך עמי, מדרך הסברא אמר זה, כי צותה כן לאותו המגיד הנחבא שיהיה שאול חושב עליו שהוא שמואל, כי ידעה דבר הנביא בענשו של שאול בענין עמלק, ועתה שהיו פלשתים נלחמים עמו חשבה כי יפול בידם.

דרשו אל האבות וגו' המצפצפים והמהגים. לשון גנאי הוא שאף הדבור אין בהם אלא כעופות הללו שמפטפטין בקולם לשון ציפצוף והגה נופל בעופות כסוס עגור כן אצפצף (לקמן לח) אהגה כיונה וכן מצינו לשון ציפצוף בקול נמוך שנאמר (לקמן כט) והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף: