פרשנות מצטטת על ישעיהו לב:י

ובשנה החמישית תאכלו את פריו. לא את הפרי שהוציא האילן בשנה הרביעית מותר לאכלו בשנה החמישית, כ"א התוספת החדש אשר יוסיף האילן להוציא את תבואתו בשנה החמישית, וזה שאמר להוסיף לכם תבואתו, כלומר את אשר יוסיף האילן להוציא לכם את תבואתו הוא מותר לאכלו, (אים פינפטען יאהרע קעננט איהר געניסען זיינע פרוכט, זיינען ערטראג (נאמליך) דען ער (דער בוים) אייך וויעדער געבען ווירד) למ"ד של להוסיף כלמ"ד יואב ואבישי הרגו לאבנר (שמואל ב ג׳:ל׳ למ"ד) כמ"ש רש"י שם, וכן לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען, כל אלו הלמדי"ן משמשים כמלת את ומוסבים על ויהרוג, ולשון להוסיף כאן כלשון ותוסף ללדת, יוסף ה' לכם, שענינם התחדש דבר להיותו תוספת על הקדום אליו, והפרי המתחדש בשנה זו היא תוספת על הפרי שבשנה שעברה, ור"ע שאמר דברה תורה כנגד יצה"ר שלא יאמר אדם ארבע שנים אני מצטער בו חנם לכן נאמר להוסיף לכם תבואתו שבשכר שמירת מצוה זו יבורכו פירות הנטיעות. לדעתי אין כוונתו לפרש כן המקרא על כוונתו הראשונה, כ"א מדתלה הכתוב אות למ"ד במלת להוסיף על שנוי זה אמר ר"ע ע"ד כוונה שניה, שהלמ"ד היא כלמ"ד להנחיל אוהבי יש (משלי ח׳:כ״א), עושק דל להרבות לו (שם כ"ב ט"ז) שהוראתם התכלית המכוון בפעולה, ויורה גם כאן על תכלית השכר הגשמי שיבוא על קיום המצוה, (עיין בת"כ ריה"ג אומר הרי אתה כמוסיף פירות חמישית על רביעית) ובלא"ה מוכרחים אנו לומר שאין דברי ר"ע לפרושי קרא על כוונתו ראשונה לשכר שמירת מצות, דאם כן היה לו להקדים מאמר להוסיף וגו' למאמר ובשנה החמישית, ואז היה שפיר מוסב על שמירת מצות ערלה ורבעי, עכשיו שאמרו הכתוב אחר תאכלו את פריו, שאין מצוה באכילתו, ע"כ קרא גופי' לא אתי לשכר שמירת מצוה, רק הורה עליו בדרך רמז בשנוי לשון לבד כאמור. וכי תימא דלא צריכין לקרא דלהוסיף להורות שאין היתר לפירות רביעית בחמישית דידעי' ליה מדכתיב יהיה כל פריו יהיה בהוייתו יהא, כדאמרינן על יהיה דבערלה, כמ"ש רש"י בשם ת"כ. זה אינו, דבערלה אם נאמר בהוייתו יהא, היינו לעולם דין ערלה יש לו ליאסר באכילה והנאה, משא"כ ברביעי דכתיב יהיה כל פריו קדש הלולים, לא נוכל לומר שישאר לעולם להיות קדש הלולים לאכלו בירושלים אם הפירות עצמן או דמי פדיונם, דהא כשיגיע פסח של רביעית או שביעית צריך לבערו ולאבדו מן העולם, כבמתני' ו' פ"ה דמ"ש, ואין כאן קדש הלולים, ודע דמצינו שרש יסף עם שרש אסף מתחלפים זע"ז, אמר לא תאסיפון לתת תבן (שמות ה' ז') ויאסף שאול לירא מפני דוד (ש"א י"ח כ"ט) שהוא לשון תוספת ובא באל"ף, וכן להפך, תוסף רוחם יגועון (תהלים ק"ד כ"ט) ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל (ש"ב ו' א') שהוא לשון אסיפה ובא בוי"ו, לפי"ז נוכל לומר גם כאן מלת להוסיף הוא לשון אסיפה, כלומר אסיפת התבואה מן השדה אל הגורן, כמו אוסף בלי יבא (ישעיהו ל״ב:י׳) כאספי קיץ (מיכה ז׳:א׳) חג האסיף (משפטים כ"ג ט"ז) ובא הכתוב כאן להורות על ההבדל הגדול שישנו בין פירות שנה רביעית לפירות שנה חמישית, שברביעית הם קדש הלולים, שאינם כ"א לאכילה בירושלים או לפדותם ולקנות מהם בירושלים בקר וצאן לאכילת הלולים הוא וביתו עם לויים וגרים יתומים ואלמנות, ואסור לעשות בהם סחורה או להוציאם לשאר צרכי הגוף כבגדים בתים וקרקעות אבל פירות של חמישית מותרים לכל דבר, בין לצורך אכילת עצמו, בין לאספם אל הגורן, ולצבור אותם באוצר תבואתו לעשות בהם סחורה, על זה אמר להוסיף לכם תבואתו. כלומר תבואת שנה חמישית תוכלו לאסוף אל האוצר, לכם לכל צרכיכם אף למקנה וקנין להרויח בהם (זיינען ערטראג פיר אייך איינברינגען):

מלאתך ודמעך לא תאחר מצינו מלאה בזרע פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כב ט), ועוד כמלאה מן היקב (במדבר יח כז), התירוש והיצהר, כענין שנאמר והשיקו היקבים תירוש ויצהר (יואל ב כד). והנראה לי בלשון הזה כי יקרא פרי השדה והכרם תבואה בעבור שיביאו אותה כאחת אל הבתים. ותקרא ג"כ אסיף אוסף בלי יבא (ישעיה לב י), וחג האסיף (שמות כ״ג:ט״ז), ולכך תקרא מלאה כי לאוסף הדבר וקבוצו יקרא מלוי, אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיה לא ד), קראו אחריך מלא (ירמיה יב ו), יחד עלי יתמלאון (איוב טז י), יאספו ויבאו, וכן וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מח יט), קבוץ ורבוי עמים:
ועוד יתכן שתקרא מלאה, בכנוי לברכה, שימלאו הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר, ומלא ידו קוצר וחצנו מעמר ובוצר, כי כאשר תקולל חלקתם יאמר יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר (תהלים קכט ו-ז), והמתברכת יקראו מלאה ויהיה דמעך רמז לתירוש ויצהר, מושאל מן דמעת העין, בעבור שידמה לה ברדתו טיפות, או שכל טיפות היורדות שמם דמעה, ותרד עיני דמעה (ירמיה יג יז) טיפות מים, ואיננו שם לבכי בלבד. וענין הכתוב, כי כאשר תאסוף פרי השדה וימלאו הגרנות בר, ותדרוך הנסחטים שתזל דמעתה, והשיקו היקבים תירוש ויצהר, לא תאחרם בידך, כי בראשיתם תתנם לי, כמו שאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דברים יח ד): ועל דעת רבותינו ז"ל (במכילתא כאן) לא תאחר שלא תאחר המוקדם ולא פירש איזהו, כי בכאן יזהיר במצות דרך כלל ואחר כן יבארם, והם סדרו בכורים ותרומה ומעשר ראשון ושני מטעמים שדרשו בהם, כמו ששנינו (תרומות פ"ג מ"ז) מניין שיקדמו בכורים לתרומה, זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית, אלא יקדמו בכורים שהם בכורים לכל, ותרומה לראשון שהיא ראשית, ומעשר ראשון לשני שיש בו ראשית:
ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות כ״ב:כ״ח) תרגם בכורך ודמעך ופירש"י (רש"י על שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך, חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך ותתבשל והם בכורים. ודמעך, היא תרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע. וכן במכילתא (כאן) מלאתך, אלו בכורים הניטלין מן המלא, ודמעך זו תרומה. ואולי כאשר יקראו לדעתם במקום הזה הבכורים מלאה בעבור שניטלין מן המלא, יקראו התרומה דמעה בעבור שיביאו אותה תירוש ויצהר, לא פרי: והזכיר שני המינין ממנה, לרמוז כי דינה להפרישה תירוש ויצהר, אין חיוב להקדימה בענבים וזיתים והנה לא יזכיר המצות בכאן רק ברמז, כאומר הזהר במצות האלה אשר אצוך בהם, וכמו שאמר (שמות כ״א:י״ג) ושמתי לך מקום, כי היה זה לכותבם לאלו המצות בספר הברית אשר יזכיר בפרשה האחרת (שמות כ״ד:ז׳), ועוד יחזור ויבארם כלם במקום אחר כל אחת: