פרשנות מצטטת על ישעיהו לג:יח

יהגה. כל ל' הגה בלב הוא כד"א (לקמן יט) והגיון לבי (ישעיהו ל״ג:י״ח) לבך יהגה אימה, (משלי כ״ד:ב׳) כי שוד יהגה לבם:

מה ענין שמיטה אצל הר סיני וקשה למה בהאי מצוה עשה בנין אב על כל המצוה אף שבכל י"ג מדות כל דבר שהיה בכלל וכו' צריך ליתן טעם למה לקח מצות שמיטה מכלל כל המצות ללמוד עליה על ארבעה אופנים. פנים מפנים שונות ע"ד הפשט ענין שמיטה וענין קבלת התורה על הר סיני דא לדא נקשן וטעם אחד להם כשם שלא יוכלו ישראל לקבל התורה עד שהוצרכו לעלות מן מ"ט שערי טומאה ורזא דא (בראשית כו) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים חמשים מול חמשים חמשים שערים בקדושה טהור וחמשים שערים בטומאה. והנה במצרים היו ישראל שקועין במ"ט קליפין ואלו היו עוד רגע ביניהם היו נכנסין בשער נ' ולא יוכלו לעלות משם כי היו נכנסין בכור הברזל נ' של נחש הקדמוני ז"ש (שמות יב) ולא יכלו להתמהמה לכן הוצרכו אח"כ לטהר ולזכך בנ' יום מפסח עד עצרת להוציא אותם מן שערי טומאה ולבא בשערי טהרה שט"ן נוטריקון ש"ערי ט"ומאה נ"ון ז"ש (שם ג) בהוציאך את העם הזה תעבדון את אלקים על ההר הזה בנ' רבתי שהוא נ' של נחש כי אז פסקה זוהמת הנחש בעמדם על הר סיני לכן הוצרכו לספור כאשה נדה שסופרו ימי נקיים שבעה ימים להוציא מן ז' היכלי הטומאה ובכאן שהוצרכו ז"פ ז' להוציא מן מ"ט שערי קליפה שסודו מוא"ב ודוד בא ממואב לזכך (תהלים יב) אמרות י"ו אמרות טהורות מזוקק שבעתים ולקח בת זוגו בת שבע ולכן היתה הספירה מ"ט יום כי בעו"ה אין לנו השגות יותר רק במ"ט שערים העליונים ולכן מיושב ג"כ קושיות הרא"ש בפסחים מדוע אין אנו סופרים רק מ"ט יום הלא כתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשי' יום אבל הענין בעו"הז שבעה שבועות תספר לך בלשון יחיד דייקא כי אחד מאלף יודע סוד מ"ט יום שהן הן שבע שבועות אבל לע"ל שהוא ממחרת השבת בזמן הגאולה ששער הפנימי (יחזקאל מו) יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח לע"ל על אותו שער נ' א' (איוב כח) נתיב לא ידעו עיט ולכן אמר בלשון רבים (ירמיה לא)כי כלם ידעו אותי למקטנם עד גדולם וכן בענין השמיטה ויובל ז"ש במשוך היובל המה יעלו בהר ר"ל כמו שמשך היובל הוא ו' שנים ואח"כ שמיטה ז' שמיטות ואח"כ יובל הגדול כן מש"ך אותו זמן ג"כ יעלו בהר סיני שמנו תחלה יומי ושבועי כדאמר אביי (מנחות דף סו) מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבוע (שם דף ס"ה ע"ב בתד"ה וספרתם) כן ראש ב"ד מנה כל שנה ושנה בתחלה היובל ובתשלום ז' שנים בירך שנה ז' שמיטה א' ביובל אחר כך אמר שנה זו ח' שנים שהם שמיטה א' ושנה א' ביובל לכן אמר וספרת לך בלשון יחיד ובספירה של כל השנים א' וספרתם לכם לפי שספירת העומר מצוה על כל אחד מישראל לכן נמסרהבלשון רבים על כל יחיד ויחיד אבל מצות ספירות שמיטין ויובלין על ראש ב"ד מוטל לכן אמר בלשון יחיד. ובזה מתורץ פסוק וספרת לך שבע שבתות שנים מצוה למימני שבוע ואח"כ והיו לך ימי שבתות שנים תשע וארבעים שנה מצוה למימני שנים ואמר ימי להודיע ג"כ הדין בהר סיני שגם שם מצוה למימני יומי ושבוע גם נתן טעם למה לא יספור רק שבע שבתות שנים שבע פעמים הלא כתיב תספרו חמשים יום לז"א שאינו יכול לעשות כן כי טעם הספירה בדבר שיש בנו הויה בו והבנה ובעו"הז אין בנו הבנה והויה בחמשים שערים רק במ"ט ז"ש והי' לך שהם שלך בהווייתן רק שבע שבתות שנים שהם תשע וארבעים שנה ולא יותר. וברזא דחכמתא לפי שאין בנו השגה יותר רק בז' ספירות הבנין מן חסד כל אחד כלולה מז' כי שלשה הראשונות של כל א' וא' הם נעלמים ולע"ל יחדש הקב"ה רוח בינ"ה וישיגו בשער נ' שהוא כינור של דוד בשבעה נימין לימות המשיח בעשרה (תהלים קיט) גל עיני ואביטה נ"פלאות מתורתך לכן אמר ענין השמיטה בהר סיני כי טעם א' לשניהם. בדרך הדרש מדרש ר"א בן הקפר (שיר ה) שוקיו עמודי שש בילקוט מה כתיב למעלה ושבתה הארץ שבת לי"י ואח"כ וספרת לך אמר הקב"ה אם לא שמרתם שמיטין ויובלות סוף שתמכור עצמיכם מטלטלין וכו' וקשה וכי מאחר שלא שמרו שמיטין קרקע וגרמו חובין שמכר קרקע א"כ מאי לא חזר בו שסופו מוכר עצמו הלא כבר אין לו שום שדה שיוכל לקיים מצות שמיטת קרקע וכאן בשמיטת קרקע מדבר לא בשמיטת כספים. אבל הענין איתא במדרש בשעת כניסה ישראל לארץ אמרה תורה לפני הקב"ה זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ותורה מאי תהא עליה והשיב הקב"ה. הרי נתתי שבת שילמדו בתורה וכן הוא ענין שמיטה שנתן הקב"ה שנה תמימה שיהיו ישראל בטילין כל השנה ממלאכה ויעסקו בתורה הנה ענין ביטול שמיטה הוא ביטול תורה זה כוונת התנא גלות בא לעולם על ע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד ועל שמיטת הארץ והוא ע"ד ששנינו (נדרים פא) שויתר הקב"ה על ע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד ועל מיאוסה של תורה לא ויתר לכן התחיל הקב"ה פרשת שמיטה ויובלות בהר סיני כי עבור התורה שניתנה בהר סיני הוצרך הקב"ה ליתן לנו זו המצוה כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ונמצא זה ירוץ לכרמו וזה לשדהו והר סיני שהוא התורה מה תהא עליה לכן זאת עשו וחיו שש שנים תזרע שדך ולא תתעסק במצות עשה של תורה שש שנים תזמור כרמיך ולא תתעסק בפיקודין ולא תעשה כי תרוץ לכרמך ולשדך ואספת את תבואתה כי גם כרם נקרא תבואה כמ"ש תבואות הכרם ותתעסק בהבאת יין ותבואה לבית ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ הטעם שיהיה כל השנה כולה כדין שבת בראשית לי"י שהיא לשם י"י זה כוונת רש"י שבת לי"י לשם י"י כשם שנאמר בשבת בראשית השבת יהיה כל השנה כלו לשם י"י שנתעסקו בתורה שהוא כולה שמותיו של הקב"ה ז"ש לשם י"י שיתעסקו בתורה ושנה זו הוא כדוגמא של שבת בראשית שאמר שבת להקב"ה רבש"ע לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג והשיב הקב"ה בני יהיו בן זוגך שכל ימי החול מתעסקין בדברי הגוף כמ"ש (שמות לה) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תהיה לכם דייקא לעצמיכם לתקן הנשמה שהוא קודש וא"כ שנה זו שלימה הוא בעצמה בענין תאמר בשבת בראשית שתתעסק בהורה שדך לא תזרע ותתעסק בפיקודין דעשה כרמיך לא תזמור ותתעסק בפיקודין דלא תעשה את ספיח קצירך לא תקצור ותתעסק בנגלה של תורה שנדמת ללחם סתם את ענבי נזירך לא תבצור ותתעסק בנסתר של תורה שנדמת ענבים (שיר ב) הביאני אל בית היי"ן סו"ד נכנס יי"ן יצא סו"ד או אמר ד' לשונות אלו לקביל ד' לקבל האמ"תי ממי שאמרו ד' חלקי התורה שהאב מחויב ללמוד לבנו כדאמר (בקדושין פ"ק דף ל) משנת כל המצוה עד היכן חייב אדם ללמד בנו תורה כזבולון בן דן ומבואר בתיבת האמ"ת שלא תהא (ישעי' נט) האמ"ת נעדרת ה"לכות א"גדות מ"שנה ת"ורה או על ד' לבושים של תורה שסימנם פרד"ס פ"שט ר"מז ד"רוש ס"וד הנה ד' דברים אלו לא תעשה שנה שלימה ושבת שבתון יהיה לארץ לכן והיתה שבת הארץ לכם לאכלה שיתעסקו בתורה (משלי ט) לכו לחמו בלחמי או יאמר ע"ד ששת ימים תעשה מלאכה מעצמה כשתשמרו את השבת כההיא עובדא דחסיד (שבת ק) שנעשה לו נס ועלה צלף וממנה פרנסת ביתו ז"ש שש שנים תזרע ותזמור ותזכה לאסוף את תבואתה הכל מטעם שתשמור את שנה השביעית והוא ע"פ מדרש ר"א בן הקפר אם לא שמרתם שמיטין ויובלות סוף שתשמור מטלטלין ובית ושדה ז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ר"ל זכות שיהיה שבת לארץ שמיטה זה יתן לכם לאכול לשבעה כל השש שנים ז"ש רש"י שבת לי"י לשם י"י ר"ל מאחר שאתה שובת יום זה לשם י"י כדרך שאמרו בשב' בראשי' שאותו זכות יעלה לרצון ליתן לכם לאכלה כל שש שנים הנותרים לך לעבדך וגו' ז"ש ר"א בן הקפר אם לא שמרת שמיטה ויובלות שבזכות זה (משלי י) ברכה י"י היא תעשיר אזי חוזר ומפרש כל סדר הפרשיות שסופו להיות עני כי ידיעת ההפכים אחד יכולה היא שבת שבזכותה תרחם להיות עושה כן ההיפך וא"כ חזר בו קאי על שמירת השבת של יובל ושמיטה גם על שמיטת שבת בראשית וע"ז קאמר לא חזר בו אחר שמכר כל שדותיו ואינו מקיים שבת בראשית כדרך שסיים הפרשה את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו דהיינו שלא יחלל קדושת שבת קודש הרי שלא בשמיטה לבד דברה התורה רק שבת לי"י לשם י"י כדרך האמור בשבת בראשית וזה אפשר ג"כ ענין הר סיני אצל שמיטה כי ענין השמיטה הוא בענין שבת בראשית וכבר ארז"לשבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו ששקול שבת נגד כל התורה וא"כ מאחר שבא התורה ללמדינו דין שמיטה ויובל שהם שבת לי"י כשם שנאמר במעשה בראשית הוצרך להודיענו הר סיני ששם נאמרו כל המצות לומר לך ששקולה שבת נגד כל תרי"ג מצות וז' מדרבנן אותיות שנאמרו בעשרת הדברות שהם תר"ך אותיות תזמו"ר כרמי"ך ואספ"ת ס"ת תר"ך שהוא כלל תר"ך מצות של תורה ש"ש שני"ם תזר"ע ס"ת שמ"ע שהוא ק"ש לומר לך שבאלו שש שנים תוכל לקיים תורה ותפלה הוא סוד לבת א"ש אשר הראה הקדוש ברוך הוא למשה בתוך הסנה כשישראל בגלות אינם יכולים לקיים תורה, ותפלה א"ש א"נכי ש"מע כלל תורה ותפלה זה רמז זכות בזו הפרשה שמזה הטעם שאינם יכולין לקיים תורה ותפלה לכן תעשו שמיטין ויובלות. ע"פ דרכי הראשון שענין השמיטה על ביטול תורה א"כ שפיר קאמר ר"א בן הקפר לא חזר בו אף שמכר שדות כי ענין השמיטה הוא ביטול תורה והמבטל התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וחוזר ומפרש סדר הפרשיות שהם כלן באו עבור ביטול תורה וע"ז פסוק וספרת לך ר"ל כל מה שאדם סופר בשש שנים אין לו מאומה מאותו המנין (ישעיה לג) איה סופר איה שוקל (תהלים לט) יצבור ולא ידע מי אוספם אבל שנת שמיטה עוסק בתורה (ישעיה נח) כבוד י"י יאספך וספרת ל"ך דייקא ולא לאחרים וכמ"ש והיתה לכם שבת הארץ לכם דייקא לעצמיכם לאכלה ולא לעזוב לאחרים חילם והי"ו לך שנעשה הוי"ה וקיום כהוייתן יהי לע"ל וכל יום קונה הויה חדשה כמ"ש ביעקב (בראשית מז) ויקרבו ימי ישראל שהימים קנו הויה ויהיו ימי חיי שנה יומין דבר נש אתבריאו: ע"ד השכל ענין השמיטה ויובל ידוע שהקב"ה מנהיג עולמו במ"הד ובמדת החסד (תהלים לג) בדב"ר י"י שמים נעשו ב"מדת ד"ין ב"מדת ר"חמים לכן מתנהג העולם בעשירים ובעניים עני מסיטרא דדינא עשיר מסיטרא דחסד וכל מה שאדם עושה למטה מתעורר ג"כ למעלה שמדת החסד משפעת למד"הד(שם קיז) וגבר עלינו חסדו ז"ש כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים והנה רצה הקב"ה שהעושר לא ישכח את העני כמ"ש (קהלת ז) ביום טובה היה בטוב וביום רעה שהוא העני ראה שגם לו תתן משלך כי גם את זה לעומת זה עשה אלהים ברא עניים ברא עשירים ז"ש וידבר י"י אל משה בהר סיני כשרצה הקב"ה להודיע דין שמיטה התחיל בענין הר סיני שמשם ניתנה התורה לאוכלי המן ולא היו מתעסקין בצרכי אכילה והיה יד כלם שוה בה עניים ועשירים שנפל לכל אחד עומר לגלגולת לכן צוה הקב"ה מצות ספירת עומר מפסח ועד עצרת שיזכור כל אחד מישראל שלא יוכלו ישראל לקבל התורה רק אוכלי המן שנפל לכל א' עומר לגלגולת לכן אמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם שש שנים תזרע שדך ותזמור כרמך ולא תתן לעניים כלום רק תאסף את תבואתה ותעשה אוצר לתבואה ולא תתן לעניים כלום לכן אני מצוה אותך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שיהיה שבת לי"י לשם י"י שכלם עשירים ועניים יהיו עיניהם תלויות לאביהן שבשמים שהוא יתן להם פרנסתם שש שנים. לא תזרע וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דייקא שיהיו יד עניים ועשירים כלם שוה. לך ולעבדך וגו' כמ"ש במשפטים (שמות כג) ואכלו אביוני עמך והוא ע"ד משרז"ל (באבות) אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכי באותו שנה רואה העושר צער של עני שאין לו לא זריעה ולא קצירה כל השנה כולה ז"ש וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' שגם העושר יבא למדה זו ז"ש וצויתי את ברכתי לכם ועשת התבואה לשלש שנים ר"ל שכל הברכה שבא באסמיך הוא עבור התבואה שעשת לשלש השנים דהיינו כל שנה שלישית לשמיטה שהוא שנת המעשר עני באותו זכות תאכל ותאסף שנתת לכל שש שנים מן השמיטה עבור מעשר לעני. והנה ע"ז אמר ר"א בן הקפר אם לא שמרתם שמיטות ויובלות שהוא על ענין הצדקה שיאכלו אביוני עמך סוף שתעני ותמכור מטלטלין ואחר כך קרקעות אם לא יחזור לרחם על עני וסוף למכור ביתו ועצמו אם לא ירחם על העני ז"ש וכי ימוך אחיך הטעם שנעשה עני ומך הוא עמך לפי שלא גמל חסד עמך כשהיית אתה עני כי המדרש דורש (משלי כב) עשיר ורש נפגשו עושה כלם י"י שהקב"ה הופך מנהגן שיעשה עני עשיר ועשיר עני וא"כ עתה מדבר הכתוב בזה שנתעשר וחבירו נעשה עני ומטה ידו הטעם שלא גמל חסד עמך כשהיית אתה עני לכן אתה לא תעשה כאשר עשה הוא והחזקת בו וחי עמך לעת הזאת ולא תאמר הלא די לי שאתן לו מעותי בריבית מה שלא עשה הוא עמי לז"א לא תקח מאתו וגו' כשם שעשה הוא ויראת מאלקיך שיהפך עוד הגלגול בעולם. את כספך לא תתן לו בנשך ר"ל כשתקח ממנו נשך אזי כספך מה שהוא עתה שלך תתן לו כי יחזרו הנכסים ממך אליו וילך המעות לטמיון. ולפ"ז זכות השמיטה שיהיה עשיר ז"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ר"ל שנת השמיטה נותנת לכם לאכלה על כל ו' שנים ויהיה פי' הפסוק ו' שנים תבצור ותזרע כרמיך ואספת בזכות שנה שביעית שיהי' שבת לי"ו ויהיה לעניים לאכול אותו זכות יהיה לכם לאכלה כל שאר השנים:

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. פירש הר"ב אלא מאהבה בלבד. כלומר שעל זה הזהיר שתהא העבודה מאהבה בלבד לפי שזו היא עיקר העבודה אבל לא שהוא ר"ל שהעבודה שעל מנת לקבל פרס היא אסורה. שמ"מ עובד ה' הוא. ומפני כן לא נמנעה התורה השלמה להודיע השכר והעונש. אלא שאם יעבוד לתקות שכר או מניעת ההיזק. הנה אינו במעלה כמו העובד מאהבה שאין לו בעבודתו שום פנייה כלל. ורצה התנא להזהירנו שנהיה מן העובדים מאהבה. אבל לא שיוציא העובד לתקות שכר מכלל העובדים. לא כן הוא. וכמאמרם בפ"ק דב"ב [דף י' ע"ב] האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני. כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא. הרי זה צדיק גמור. ועוד שאם אי אתה אומר כן אתה מקפח ח"ו רגליהן של שונאי ישראל. כי איה שוקל איה סופר אשר יאמר כי הוא זה העובד מאהבה. הייטב בעיני ה' שכל העובד ומתכוין שיתקיים בו יעודי התורה שנאמרה לנו מפיו ב"ה שלא יהיה מקבל שכרו הטוב על זה. לא ניחא למרייהו דתימרו הכי. וכן אמר רבי בריש פ"ב והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. וכמ"ש שם בס"ד. וכן בסוף פ"ב ונאמן הוא בעל מלאכתך וכו'. וע"ש מה שאכתוב על ודע מתן שכרן וכו' ועזריה אחי שמעון דמשנה ב' פרק קמא דזבחים יוכיח. ואף זה התנא לא לכך נתכוין. ואני אומר שמדברי עצמו אתה לומד כן. ושהוא נשמר בעצמו מזה שלא נכשל בדבריו. מדאמר אל תהיו כעבדים וכו' ולא אמר אל תהיו עובדים על מנת לקבל פרס. ובזה היה מלמד לתלמידיו בדרך קצרה. אבל הורה באמרו אל תהיו כעבדים וכו'. כלומר דודאי המשמשין ע"מ לקבל פרס. עבדים הם. אבל אתם אל תהיו כמותן אלא גדולים מהם ועבדו מאהבה בלבד. וראיתי לרבינו מהר"ר ליווא מפראג ז"ל בספר דרך חיים שכתב שלכך אמר אלא הוו כעבדים וכו' ולא די לו באמרו אל תהיו וכו' לפי שממאמרו אל תהיו היה נשמע ששולל ואוסר מלהיות כעבדים המשמשים וכו' וזה אינו שאין זה איסור שגם העובד כן הוא צדיק גמור. אבל לא בא אלא להורות שיש עוד מעלה ומדרגה יותר גדולה והיא העובד מאהבה. ולכך הוצרך לכפול ולומר אלא הוו כעבדים וכו' לומר שאין תכלית כוונתו אלא שתהיו כעבדים המשמשין שלא ע"מ וכו'. וזו היא המעלה היותר גדולה. אבל אין רצונו לומר לאסור לשמש ע"מ לקבל פרס. אלו דבריו ודעתו ז"ל. ומעתה צא ולמד שהתנא הזה הנה כפי שלמותו וחכמתו נתחכם מאד בדבריו שבתחלת לשונו הורה על זה שלא ישלול העובדים ע"מ לקבל פרס. אלא שגם העובדים להפרע לקבל שכר הוא קורא אותם עבדים. וגם הוסיף ביאור לבאר אלא הוו וכו' לומר הלא כה דברי נאם אני שתהיו אבל לא שכוונתי באמרי אל תהיו וכו' לאסור. אך עיקר כוונתי שתהיו וכו' להיישירכם אל השלמות היותר שלמה במעלה. ולא לאסור הזולת כאמור. ומעתה על אחת כמה וכמה שלא ישמע ע"פ דבריו של התנא טעות צדוק וביתוס שהיו אומרים שנתכוין לומר שאין כאן קבול פרס כלל כמו שנזכר בדברי הר"ב בפי' משנה י"א. אלא שהוה ליה לפרש בפירוש שיהא מפורש לכל שומע. [*וראיתי בתוס' פרק קמא דר"ה ריש דף ד' שכתבו דמתני' בנכרים שתוהין על הראשונות. ע"כ. ותמיהני היאך אפשר לומר כן שהתנא נקט מלתיה על העכו"ם. וכ"ש דכל הני מילי דאבות מרגלא בפומייהו הוי. לפי פי'*) אחד דהר"ב לעיל במשנה ב'. וגם רבינו הקדוש לא הוה ליה לקבעו במשנה. אם אין דבריו כי אם על העכו"ם. ונחה שקעה דעתי בראותי דבריהם ריש פרק קמא דפסחים דף ח' ריש עמוד ב' שכתבו דמתני' מיירי בכה"ג שאם לא תבא לו הטובה שהוא מצפה. תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהה ומתחרט הרי זה צדיק גמור. וכן משמע בריש ר"ה ובפ"ק דב"ב [שם]. ולפ"ז הא דנקטי בר"ה עכו"ם לדוגמא בעלמא שהם תוהים כדאיתא התם בגמרא. אבל משנתינו בישראל התוהה. ודבריהם הכי קאמרי דמתני' בכגון עכו"ם וכו'. והיינו ישראל התוהה. כמו עכו"ם שהוא מן הסתם תוהה]:

וְהָגִיתָ בּוֹ וְהִתְבּוֹנַנְתָּ בּוֹ, כָּל הִגָּיוֹן שֶׁבַּתּוֹרָה בַּלֵּב, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים יט טו): וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, (ישעיהו לג יח): לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה.