פרשנות מצטטת על ישעיהו לח:כב

ונתן אליך אות או מופת ענין אות, סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו, כענין שנאמר (במדבר ב ב): "איש על דגלו באותות", כי כשיבא הנביא ויאמר דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה כך, ייקרא אות, כענין שנאמר (ישעיה ז יד): "לכן יתן אדני הוא לכם אות", שהאל עימנו, משם בן אשת הנביא. והמלה נגזרת מן (דברים לג ב): "אתה". והמופת ייאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם, כענין שנאמר (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", (יואל ג ג): "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש". והיא מלה מקוצרת מן "מופלאת", כמו (דברי הימים א יב לח): "שרית ישראל". וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג, כמו שנאמר (יחזקאל כד כד): "והיה יחזקאל לכם למופת", ואמר (יחזקאל כד כז): "ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת", כי מעשיו פלא בעיני הרואים, כדרך (איכה א ט): "ותרד פלאים". וכן (דניאל ג לב): "אתיא ותמהיא... אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין", האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד. והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה (שמות ח יט): "למחר יהיה האות הזה", והיו שם מופתים, שיעשו בחידוש בלי שיקדימו להודיע בו. וכן (ישעיה לח כב): "מה אות כי אעלה בית ה'", שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו (דברי הימים ב לב לא): "לדרוש המופת אשר היה בארץ", לדעת החידוש ההוא איך נתחדש אצלם. וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו (שמות ד יז): אות כאשר הודיע בו לבני ישראל, וקראו (שמות ד כא): מופת כאשר עשאו לפני פרעה לחידוש. וכן (ישעיה כ ג): "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש", כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה. אם כן, ונתן אליך אות או מופת פירושו, שיאמר "אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות, כי למחר יבא הארבה החסיל והגזם, או יתן להם מופת, שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין. ובספרי אמר: "אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות". אולי כונתם לומר, שאין חלוק בין שניהם ואין הפרש בדינם, ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בענין לומר כל אות ואות שיתן אליך, מכל אותות שבעולם. והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצוה לעבוד עבודה זרה, על דרך הפשט נביא הע"ז הוא שיאמר "צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך", והוא שאמר בו הכתוב עוד (דברים יח כ): "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת", כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים לעבוד אותם יתנבא כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר. אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ א), כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר "השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו". והם ז"ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע"ז אפילו שעה אחת בלבד, כגון שיאמרו "עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד", הוא חייב מיתה, וגם זה הוא כפשוטו של מקרא. והנה, צוה הכתוב, שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה, והזכיר הטעם, מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים, שהוא מעשה ממש, לא חיזיון ולא מראה, כי לה' הארץ, והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני, כי הוא פנים בפנים ציווה אותנו ללכת בדרך הזה, שלא נעבוד לזולתו כלל, וכבודו לאחר לא ניתן, וזה טעם (דברים יג ו): "אשר צוך ה' אלהיך". והנה, "דבר סרה על ה'", שלא ציווהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר.

ונתן אליך אות או מופת, כל ענין מושג המורה על מציאות דבר זולתו נקרא אות, כגון הקשת שהוא אות על הברית אשר כרת ה' עם נח, ואמר והיתה לאות ברית (בראשית ט' י"ג), וכן מה אות כי אעלה בית ה' (ישעיה ל"ח כ"ב), שיקדם להודיע לו דבר המורה על עלייתו, ומופת הוא פעולה נשגבת מכח התולדות, המכרעת את הנפש להאמין בדבר הפועל ההוא, לכן אות ומופת נרדפים מצד, שהמופת גם הוא אות על שליחת השליח, וכן האות כאשר יהיה ענין נפלא ונשגב מן הטבע יקרא מופת, והן נבדלות מצד כאשר אמרנו, שכל מופת אות ולא כל אות מופת, מעתה יאמר הכתוב ונתן אליך אות או מופת, כגון שיאמר אני הנביא שלוח אליכם מאת השם, שתעבדו עבודה זרה פלונית, וזה לכם האות שהוא שלחני, כי למחר יהיה כך וכך, או יעשה דבר פלא אחר, לברר בו שהוא שלוח השם הנכבד:

בִּשְׁבִיל "הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" "מָה אוֹת". נראה לי בס"ד הא דתלה זה בזה מפני שאם לא היה משבח עצמו בכך היה זוכה דהנבואה שהגיד לו ישעיה הנביא ע"ה בדבר רפואתו היתה נגלית אליו עצמו וממילא לא היה צריך לשאול אות מן ישעיה כיון דהוא עצמו נתנבא בכך, נמצא בשביל שאמר 'הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי' (מלכים ב כ, ג) לא נתנבא הוא עצמו בכך ועל ידי כך שאל 'מָה אוֹת' (ישעיה לח, כב) וכיון דשאל 'מָה אוֹת' ונעשה לו האות נסתבב 'נָכְרִים אָכְלוּ עַל שׁוּלְחָנוֹ' כי על ידי האות שנעשה בנס פלאי במהלך השמש נתפלא מלך בבל ועל ידי כך שלח לו אנשים לדרוש בשלומו ואז אכלו על שלחנו ואם לא היה האות איך היו שרי מלך בבל באים אצלו ואוכלים על שלחנו.