ה֣וֹי בָּנִ֤ים סֽוֹרְרִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֤וֹת עֵצָה֙ וְלֹ֣א מִנִּ֔י וְלִנְסֹ֥ךְ מַסֵּכָ֖ה וְלֹ֣א רוּחִ֑י לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת חַטָּ֖את עַל־חַטָּֽאת׃
משנת ארץ ישראל
באבטיח שאבור לי סופף30ב-ז, ל, פ, ק "סופף", וכן בערוך ערך סף (כרך ו, עמ' 97). ב- ף תיקן ל"סופת". ואוכל – הוא הדין באבטיח. החידוש הוא שאפילו אם ברר פרי גדול החייב כשלעצמו במעשרות, אינו מתחייב אלא על אכילת כמות גדולה ממנו, אבל לא על אכילת חלק ממנו, לא גרגיר מהאשכול ואפילו לא גרגיר הרימון או חתיכה מהאבטיח. "סוף" - בחלק מעדי הנוסח "סופת". המונח "ספת" משמעו אכל, אך לא ברור אם זו אכילה רגילה או צורה מיוחדת31הרמב"ם פירש שמכין מהאבטיח מעין לביבה, ולא ירדנו לסוף דעתו. . פעמים מספר נזכרת ספיתת הזית במלח (תוס', פ"ב הי"ד; טהרות פ"י הי"א, עמ' 671; בבלי, בבא מציעא פט ע"ב), ואולי כאן הכוונה לספיגת האבטיח במלח (כדי לעורר תיאבון ולהפיג מתיקות מהפה). לפי הסבר זה "ספת" פירושו ספג במלח או הוסיף מלח, ובמשמעות זו המילה מופיעה במקרא (דברים כט יח; ישעיהו ל א ועוד). ספיתת האבטיח במלח היא צורת אכילה נדירה ומיוחדת, והספיתה הרגילה הייתה במזון אחר (זיתים). בהשאלה שימשה המילה גם להכנה של דברים אחרים, וליתר דיוק לקריעת חלק מהשלם או לתלישתו32כגון תוס', כלים בבא מציעא פ"א הי"ב, עמ' 579; בבלי, עבודה זרה נ ע"ב. . אך אולי היה התהליך הפוך: "ספיתה" היא קריעת חלק מהשלם, ובהשאלה הועברה המילה לאכילה על ידי תלישת חלק מהאוכל.
שד"ל
צו לצו קו לקו, לפי דעתי הטעם צו לעצמו וקו לעצמו, כלומר נפרד ובודד, וכן דור לדור ישבח מעשיך (תהלים קמ"ה ד) כל דור בפני עצמו, וכן יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת (תהלים י"ט ג') היום לעצמו יביע אמר, והלילה לעצמו יחוה דעת, היום מצד אחד והלילה מצד אחד מספרים כבוד אל, כי מה שהיום מגיד, דבר נפרד ונבדל הוא ממה שיגיד הלילה (אבל פה לפה (מ"ב יו"ד כ"א, וכ"א י"ו) מליצה אחרת היא, והיא כמליצת מפה אל פה (עזרא ט' יא); ויד ליד (משלי י"א כ"א, י"ו ה') אין ענינה נודע בבירור). אבל לפרש כרוז' וגיז' צו לצו כמו צו על צו, להורות תוספת והעמסה, לא יתכן, כי לא מצאנו אות הלמד משמשת להוראה זאת, אלא על, כמו ספו שנה על שנה (למטה כ"ט א), ימים על ימי מלך תוסיף (תהלים ס"א ז'), כי יספנו על כל חטאתינו רעה (ש"א י"ב י"ט), כי יוסיף על חטאתו פשע (איוב ל"ד ל"ז), למען ספות חטאת על חטאת (ישעיה ל א'), הוה על הוה תבא (יחזקאל ז' כ''ו), שבר על שבר נקרא (ירמיה ד' כ), רק בקצת מקומות בא אל במקום על (כמו שבאה מלת אל לפעמים במקום על גם בשאר ענינים, כמו ויהי הם יושבים אל השלחן (מ"א י"ג כ') וחבריו) כמו ושמועה אל שמועה תהיה (יחזקאל ז' כ''ו), ותוסף אל תזנותיה (שם כ"ג י"ד), ויוסף ה' אלהיך אל העם (ש"ב כ"ד ג'), אבל הל"מד לא תבא מעולם על ההוראה הזאת, כ"א להורות מי שהתוספת היא להנאתו ולטובתו, כמו ואוסיפה לך כהנה וכהנה (ש"ב י"ב ח').
מלבי"ם באור המילות
מחסה, מעוז, מעוז גדול ממחסה, עמ"ש עוד ישעיה ל' א', שהמעוז הוא בבלי אמצעי וזה לבני ישראל: