אַֽל־תִּפְחֲדוּ֙ וְאַל־תִּרְה֔וּ הֲלֹ֥א מֵאָ֛ז הִשְׁמַעְתִּ֥יךָ וְהִגַּ֖דְתִּי וְאַתֶּ֣ם עֵדָ֑י הֲיֵ֤שׁ אֱל֙וֹהַּ֙ מִבַּלְעָדַ֔י וְאֵ֥ין צ֖וּר בַּל־יָדָֽעְתִּי׃
רקנאטי
וגם בענין המבול זכרתי זה הענין. וגלה לנו הכתוב כי אעפ"י שבמדת הדין יהיו חייבים בא לדונם עתה גם בצירוף הרחמים. ופירוש ויאמר יי' רוצה לומר ויאמר יי' אל לבו ארדה נא ואראה במדת רחמים אל מדת הדין. ועל כן כתב לשון ירידה כענין שנאמר הנה יי' יוצא ממקומו (ישעיה כו כא) וארז"ל יוצא ממדת רחמים ובא לך למדת הדין ואראה ברחמים הכצעקתה הבאה אלי במדת הדין עשו כלה. ובעבור כי חטא אנשי סדום היה כי קצצו בנטיעה האחרונה הנקראת צעקה כענין הנה צעקת בני ישראל באה אלי. וזהו שאמר כצעקתה של אותה ריבה והבן זה. ואם כן עשו חייבים כלייה ואם לא אדעה וארחם עליהם. כמו וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים שהרמז לחבור הכל מלשון וידע אדם וכן כל לשון ידיעה אצל השם יתעלה הוא דביקות והמשכה שמשפיע טובו וחסדו עליו. ואדעך בשם ואין צור בל ידעתי (ישעיה מד ח) והבן זה: