רְדִ֣י ׀ וּשְׁבִ֣י עַל־עָפָ֗ר בְּתוּלַת֙ בַּת־בָּבֶ֔ל שְׁבִי־לָאָ֥רֶץ אֵין־כִּסֵּ֖א בַּת־כַּשְׂדִּ֑ים כִּ֣י לֹ֤א תוֹסִ֙יפִי֙ יִקְרְאוּ־לָ֔ךְ רַכָּ֖ה וַעֲנֻגָּֽה׃
פירוש מהרז״ו
רדי ושבי על עפר. ישעיה ריש מ"ז וס"ד בתולת בת בבל שבי לארץ אין כסא בת כשדים ופי' את סבורה שאת בתולה וכמ"ש שם בפסוק הסמוך כי לא תוסיפי יקראו לך רכה וענוגה:
הכתב והקבלה
ארבעים יכנו. לרבותינו (מכות כ"ב) אין מלקין אלא ארבעים חסר אחת, הנה אם נאמר אסמכתא בעלמא הוא, הא דאמרי' במספר הסוכם לארבעים, לישנא דקרא ניחא לן, אמנם אם נאמר שהיא דרשה גמורה (ע' כ"מ רפי"ז סנהדרין) וכמ"ש הריטב"א בחדושיו שם למכות, וז"ל פשיטא דמלתא דהא הלכתא גמירי לי' דמלקות ארבעי' חסר אחת הן אלא שיש לו רמז במקרא ור' יהודא לא גמר לה לכן נקט קרא כפשטא, ע"כ. וכ"כ בחינוך (סי' תקצ"ה) וז"ל: הרמב"ם כ' חכמי' הם שחסרו אחת מארבעי' לגדר לאו דלא תוסיף, והוא תימ' לפי הגמרא, ע"ש. הנה צריך ביאור לשון המקרא לפי פשוטו באופן שיסכים עם המקובל. ונ"ל שאין המובן במלת יכנו כמו אשר יכה איש את רעהו, כ"א הוא לשון חסרון וגרעון המורגל בדברי רז"ל מנכה לו מן הדמים, ומזה אולי אוכל נכה בה, שפירש"י אולי אוכל לחסר מהם מעט, וכתיב"ע שם איכול לאזעורי. ועמ"ש לעיל במלת אך שהוא ג"כ מלשון נכיון. ולא נמנעו רזל (סנהדרין ק"ד) מלקרוא את אשת איש בשם בית נכתה. ע"ש שנבראה האשה מן הצלע שנפחתה ונחסרה מן האדם. ושם ארבעים כאן הוא מספר סדורי (דען פיערציגסטען) כמו ויהי בארבעים שנה (דברים א') היו נכונים לשלשת ימים פי' ליום השלישי, וכן מקץ שלש שנים (דברים י"ט) שהוא תחלת שנה שלישית, וכן ושלש עשרה שנה מרדו (בראשית י"ד) דלרשב"ג בב"ר אין פי' שלש עשרה שנה נמשכו ימי המרידה אלא בשנת השלש עשרה. וכן כאן ארבעים יכנו ירצה ההכאה האחרונה שהיא הארבעים יגרע ויחסר ממנו, שלא יהא נלקה כ"א ל"ט. ואל יקשה בעיניך למה לא אמרה תורה בפירוש תשע ושלשים יכנו, דא"כ לעולם היינו מלקין מספר זה, באין הבדל בין גבר חזק בעל כח, בין חלש הגוף, ובאמת צריכים אנו לבדיקת הבקיאים בכל אחד ממחוייבי מלקות, ואומדין אותו אם הוא חזק או רפה כפי המקובל בידינו, לכן גבלה התורה את המספר היותר רב והיא הארבעים, ואמרה הכאה זו שהיא הארבעים יכנו יגרע ויחסר ממנו, ובזה האופן הרשות נתונה לב"ד להכותו כפי כח המוכה. ויש לכאורה הכרעה מלישנא דקרא, שאין המובן בארבעים יכנו להכות ד' עשיריות שהן ארבעים שלמות, דאם כן לא הוי לי' לקרא לסיים. פן יוסיף להכותו על אלה. מלת אלה הוא כנוי הרומז לרבים, דלא שייך כ"כ במספר הכולל עשיריות, וה"ל למימר פן יוסיף להכותו על זה בכנוי הרומז ליחיד, כמו זה לי עשרים שנה, זה ארבעים שנה, וכמעט בכל המקומות יבא במספר הכולל העשיריות לשון האחדות, כמו וששים יום וששת ימים, כל נפש הבאה למצרים שבעים, מאה שנה ושבע שנים, וז"ל רוו"ה במפורש (לבראשית ה' ב') ומנהג הלשון לומר הנספר בלשון יחיד עם מספר העשיריות והמאות, כי תאמר שתים עשרה שנה, מאה שנה ועשרים שנה, לא שנים, וכן שמנה מאות שנה, תשע מאות שנה, אבל לא כן עם מספר האחדים, כי בו יבא הנספר בלשון רבים לעולם חמש שנים ושבע שנים עד עשר שנים. ע"כ. ומדאמר כאן לשון "על אלה" מוכח שאינו מזהיר על הוספת הכאה על ד' העשיריות דהיינו שלא יכה מ"א, כ"א יזהיר שלא יוסיף להכותו מכה אחת על המספר הסוכם לארבעים שהם רבים דהיינו ל"ט שיהי' סכום המלקות ארבעים. ובהכאת הארבעים הוא עובר על בל יוסיף. ויש עוד ליישב המקרא ע"ד רבותינו ולפרש מלת יכנו הכאה ממש, מלקות, והוא שבכמה מקומות מצאנו שמחובר ללשון יסף העתיד והוא במקום מקור עם למ"ד השמוש כמו, לא אוסיף עוד ארחם (הושע א'), לא אוסיף אהבתם (שם ה'), לא תוסיפי יקראו לך (ישעי' מ"ז) עוד תוסיפו סרה (שם א' ה'), לא יוסיף יבא בך (שם נ"ב), אוסיף אבקשנו (משלי כ"ג), שבכל אלה יפורש העתיד כמקור עם למ"ד, ופי' לא אוסיף לרחם, לא יוסיף לבא בך, כמ"ש רש"י ור"ש ב"מ במקומות אלו, וכן כאן יכנו כמו להכותו, וטעמו ארבעים להכותו לא יוסיף (ער זאלל ניכט פאָרטפאהרען פירציג איהן צו שלאגען):
מלבי"ם באור המילות
ישבת לכסא. אחר ישיבה בא מלת על, והלמ"ד מורה על השארת הישיבה שלא ישנה מקומו, שבי לארץ אין כסא (ישעיהו מ״ז:א׳) ונקתה לארץ תשב, ישבו לארץ ידמו, גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך רצונו לומר ישארו יושבים: