פרשנות מצטטת על ישעיהו מז:ו

וגם את הגוי אשר יעבודו. כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו וגם אע"פ שאני גזרתי על זרעך להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם אעפ"כ אשפוט את הגוי אשר יעבדו על אשר יעשו להם ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי, והטעם כענין שכתוב (זכריה א׳:י״ד-ט״ו) קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על כל הגוים אשר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה, ואמר (ישעיה מ"ז) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך, וכן אירע במצרים שהשליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם וכ"ז תוספת על הנגזר ואין זה בכלל ועבדום וענו אותם אבל היה עקירתם לגמרי וע"כ נענשו ונתבקש מידה מה שהוסיפו על הנגזר, וז"ש דן אנכי כלומר אביאם במשפט אם עשו כנגזר עליהם או הוסיפור על הנגזר, זהו שאמר יתרו (שמות י"ח) כי בדבר אשר זדו עליהם כי הזדון אשר עשו במים הביא עליהם העונש במים.

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ וְגַם לְרַבּוֹת ד' גָּלֻיּוֹת עַל שֶׁשִּׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ט"ו:י"ד). וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יֹאמַר כַּאֲשֶׁר דַּנְתִּי אֶת בָּנֶיךָ בְּגָלוּת וְעִנּוּי עַל עָוֹן, גַּם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ אָדִין עַל הֶחָמָס אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ לָהֶם. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי טַעַם "וְגַם", אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי גָּזַרְתִּי עַל זַרְעֲךָ לִהְיוֹת גֵּרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם, אַף עַל פִּי כֵן אֶשְׁפֹּט אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ עַל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ לָהֶם, וְלֹא יִפָּטְרוּ בַּעֲבוּר שֶׁעָשׂוּ גְּזֵרָתִי. וְהַטַּעַם כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (זכריה א יד), "וְקִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה", וְאוֹמֵר (ישעיהו מז ו) "קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי" וְגוֹ'. וְכֵן הָיָה בְּמִצְרַיִם, שֶׁהוֹסִיפוּ לְהָרַע כִּי הִשְׁלִיכוּ בְּנֵיהֶם לַיְּאוֹר וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, וְחָשְׁבוּ לִמְחוֹת אֶת שְׁמָם. וְזֶה טַעַם "דָּן אָנֹכִי", שֶׁאָבִיא אוֹתָם בְּמִשְׁפָּט אִם עָשׂוּ כַּנִּגְזַר עֲלֵיהֶם אוֹ הוֹסִיפוּ לְהָרַע לָהֶם. וְזֶהוּ מַה שֶׁאָמַר יִתְרוֹ "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שמות יח יא), כִּי הַזָּדוֹן הוּא שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל שֶׁאִבְּדָם מִן הָעוֹלָם, וְכֵן "כִּי יָדַעְתָּ כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם" (נחמיה ט י). וְהָרַב נָתַן טַעַם בְּסֵפֶר הַמַּדָּע (הלכות תשובה ו ה), לְפִי שֶׁלֹּא גָּזַר עַל אִישׁ יָדוּעַ, וְכָל אוֹתָם הַמְּרֵעִים לְיִשְׂרָאֵל אִלּוּ לֹא רָצָה כָּל אֶחָד מֵהֶם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁלֹּא נִגְזַר עַל אִישׁ יָדוּעַ. וְלֹא נִתְכְּנוּ דְּבָרָיו אֶצְלִי, שֶׁאֲפִלּוּ גָּזַר שֶׁאֶחָד מִכָּל הָאֻמּוֹת יָרֵעַ לָהֶם בְּכָךְ וְכָךְ, וְקָדַם זֶה וְעָשָׂה גְּזֵרָתוֹ שֶׁל הקב"ה, זָכָה בִּדְבַר מִצְוָה, וּמָה טַעַם בִּדְבָרָיו כַּאֲשֶׁר יְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּנֵי מְדִינָה פְּלוֹנִית מַעֲשֶׂה מִן הַמַּעֲשִׂים, הַמִּתְרַשֵּׁל וּמַטִּיל הַדָּבָר עַל הָאֲחֵרִים חוֹמֵס וְחוֹטֵא נַפְשׁוֹ, וְהָעֹשֶׂה יָפִיק רָצוֹן מִמֶּנּוּ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהַכָּתוּב אָמַר "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ", שֶׁיַּעַבְדוּ הַגּוֹי כֻּלּוֹ, וְהֵם הָלְכוּ מֵעַצְמָם לְמִצְרַיִם. אֲבָל הַטַּעַם כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, וּכְבָר הִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ הָעִנְיָן הַזֶּה, אָמְרוּ בִּוְאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה (שמות רבה ל':ט"ו), מָשָׁל לְאָדוֹן שֶׁאָמַר לִבְנוֹ "יַעֲשֶׂה עִם פְּלוֹנִי וְלֹא יְצַעֲרֶנּוּ", הָלַךְ וְעָשָׂה, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חִנָּם לֹא הִנִּיחַ שֶׁלֹּא הָיָה מְצַעֲרוֹ. כְּשֶׁנִּתְרַצָּה הָאָדוֹן לִבְנוֹ גָּזַר עַל מְצַעֲרָיו הֲרִיגָה. כָּךְ גָּזַר הקב"ה שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִין בְּמִצְרַיִם, עָמְדוּ עֲלֵיהֶם וְשִׁעְבְּדוּם בְּחֹזֶק. אָמַר הקב"ה הָיָה לָכֶם לִנְהֹג בָּם כַּעֲבָדִים וְיַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם, "אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה" (זכריה א טו), עַד כָּאן לְשׁוֹנָם. וְדָבָר בָּרוּר הוּא כִּי הַשְׁלָכַת בְּנֵיהֶם לַיְּאוֹר אֵינָהּ בִּכְלַל "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם", אֲבָל הִיא עֲקִירָתָם לְגַמְרֵי. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ תְּחִלָּה "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה" (שמות א י), אֵינוֹ בִּכְלַל עַבְדוּת וְעִנּוּי, מִלְּבַד מָה שֶׁהוֹסִיפוּ בָּעִנּוּי עַצְמוֹ "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" וְגוֹ'. וְהוּא מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים כו ז), "וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ". וְדַע וְהָבֵן כִּי הָאִישׁ שֶׁנִּכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַהֲרִיגָה, לֹא יִנָּקֶה הַלִּסְטִים הַהוֹרֵג אוֹתוֹ בַּעֲבוּר שֶׁעָשָׂה מָה שֶׁנִּגְזַר עָלָיו, הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּד הָרוֹצֵחַ יְבֻקַּשׁ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר תֵּצֵא הַגְּזֵרָה עַל פִּי נָבִיא יֵשׁ בָּעֹשֶׂה אוֹתָהּ דִּינִים, כִּי אִם שָׁמַע אוֹתָהּ וְרָצָה לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ כַּנִּגְזָר, אֵין עָלָיו חֵטְא, אֲבָל יֵשׁ לוֹ זְכוּת בּוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּיֵהוּא (מלכים ב י ל) "יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בָּנִים רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל". אֲבָל אִם שָׁמַע הַמִּצְוָה וְהָרַג אוֹתוֹ לְשִׂנְאָה אוֹ לִשְׁלֹל אוֹתוֹ, יֵשׁ עָלָיו הָעֹנֶשׁ, כִּי הוּא לַחֲטֹא נִתְכַּוֵּן וַעֲבֵרָה הוּא לוֹ, וְכֵן הַכָּתוּב אוֹמֵר בְּסַנְחֵרִיב (ישעיהו י ה) "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וְגוֹ' בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ", וְאָמַר הַכָּתוּב "וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ", וְעַל כֵּן הֶעֱנִישׁוֹ בַּסּוֹף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם י יב) "וְהָיָה כִּי יְבַצַּע ה' אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו" וְגוֹ', וְאָמַר בּוֹ "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לָכֵן כֹּה אָמַר ה' וְגוֹ' הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל אַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (ירמיהו נ יז), וְהִנֵּה זוֹ רְאָיָה שֶׁנֶּעֱנַשׁ מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל הָרָעָה שֶׁעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה נְבוּכַדְרֶאצַּר שָׁמַע כִּי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד קוֹרְאִים אוֹתוֹ לְהַחְרִיב יְרוּשָׁלַיִם, וְהוּא וְכָל עַמּוֹ נִצְטַוּוּ עַל כָּךְ מִפִּי הַנָּבִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיהו כה ט) "הִנְנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם ה' וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יוֹשְׁבֶיהָ וְהַחֲרַמְתִּים", וּכְתִיב (שם לב כח) "הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִצִּיתוּ אֶת הָעִיר בָּאֵשׁ", וְאַף עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עַצְמוֹ אָמַר (שם כו ו), "וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה", וְהֵם יוֹדְעִים כִּי מִצְוַת הַשֵּׁם הִיא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר נְבוּזַרְאֲדָן לְיִרְמְיָהוּ (שם מ ב) "ה' אֱלֹהֶיךָ דִּבֶּר אֶת הָרָעָה הַזֹּאת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּבֵא וַיַּעַשׂ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר כִּי חֲטָאתֶם לַה'", וְאַף עַל פִּי כֵן נֶעֶנְשׁוּ הַכַּשְׂדִּים כֻּלָּם בַּסּוֹף, וְהָיָה זֶה מִפְּנֵי שְׁנֵי טְעָמִים, הָאֶחָד שֶׁגַּם הוּא נִתְכַּוֵּן לְהַשְׁמִיד כָּל הָאָרֶץ לְהַגְדִּיל מֶמְשַׁלְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (ישעיהו יג יא) "וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל", וּכְתִיב (שם יד יג) "וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה" וְגוֹ' וְכָתוּב "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן", וּכְתִיב בְּאֻמָּתוֹ (שם מז ח) "הָאוֹמֶרֶת בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד", וְאָמַר בּוֹ חֲבַקּוּק (חבקוק ב ט), "הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ" וְגוֹ', וְהִנֵּה זֶה כְּעָנְשׁוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב. וּלְכָךְ אָמַר הַכָּתוּב (ירמיהו נ יח) "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל אַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר". אֲבָל הָיָה בְּמֶלֶךְ בָּבֶל עֹנֶשׁ אַחֵר, שֶׁהוֹסִיף עַל הַגְּזֵרָה וְהֵרַע לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בּוֹ (ישעיהו מז ו) "קָצַפְתִּי עַל עַמִּי חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד", וְעַל כֵּן בָּא עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ כָּפוּל וּמְכֻפָּל, שֶׁנִּשְׁמַד זַרְעוֹ לְגַמְרֵי וְלֹא יִהְיֶה לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר נִין וָנֶכֶד (ישעיהו יד כב), וְנִשְׁמְדָה עִירוֹ לְעוֹלָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יג יט) "וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם", וְאָמַר בּוֹ הַכָּתוּב (ירמיהו נא יא) "כִּי נִקְמַת ה' הִיא נִקְמַת הֵיכָלוֹ", וּכְתִיב (שם נא לה לו) "חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל תֹּאמַר יֹשֶׁבֶת צִיּוֹן וְדָמִי אֶל יֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים תֹּאמַר יְרוּשָׁלִָם לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי רָב אֶת רִיבֵךְ וְנִקַּמְתִּי אֶת נִקְמָתֵךְ", וּפְסוּקִים רַבִּים כָּאֵלֶּה:

(תהלים ס"ט) חרפה שברה לבי ואנושה גו' ואקוה לנוד ואין גו' ויתנו בברותי ראש ולצמאי ישקוני חומץ גו' תהי טירתם נשמה גו' כי אתה אשר הכית רדפו ואל מכאוב חלליך יספרו תנה עון על עונם כו'. המשך הכתובים אמר כי בעת אשר צר לו והיה מצפה שיבא מי לנחמו ולא באו. ולא די בזה שלא השיג מי שיקל לו צערו רק עוד הוסיפו לו צער על צערו הקדום ויתנו בברותי ראש להוסיף לי מרירות ולצמאי ישקוני חומץ להוסיף ולחזק עליו הצמאון. ואמר עוד כי אתה אשר הכית רדפו, תנה עון על עונם, ולכאורה יש להבין היאך שייך לומר שיוסיף להם עון על עונם והלא תלקה שורת הדין להוסיף עליהם מה שלא עשו. רק הענין נוכל לבאר היטב. דהנה עיקר הגלות הלא הוא רצון הבורא יתברך כי בפשעינו שולחנו והוא מסר את ישראל ביד הכשדים שיקבלו מידם עונש ויסורים עבור חטאתם וכדי שישובו ממעשיהם הלא טובים וכמו שאמר הכתוב או אז יכנע לבבם הערל. ולכאורה נראה דא"כ אין מגיע להכשדים שום עונש על שיעבודם בישראל ואין בידם חטא בזה כלל יען כי כן היה רצונו יתברך. ועיקר העונש שיגיע להם על שנשתעבדו בישראל יותר מדי ובשנאתם הוסיפו בשיעבוד. וכמו שאמר הכתוב (בזכריה י"ד) וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. וכן אמר הכתוב (ישעי' מ"ז) קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך לא שמת עליהם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד. אמר שהוסיפו ושיעבדו יותר מן הכוונה. ובזו ההוספה יש בהם עון אשר חטא. ולכאורה נראה אשר לעתיד לא יגיע להם עונש רק כפי ערך היסורים שהוסיפו מדעתם. אבל אותו שיעור השיעבוד שהיה ברצונו יתברך אין בהם עון אשר חטא כלל. רק הענין יובן דבמס' מכות (דף ה') תנן משלשין בממון ואין משלשין במכות כיצד העידוהו שחייב מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם. אבל אם העידוהו שחייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כל אחד מהם לוקה ארבעים ומפרש שם רבא הטעם משום דבעינן כאשר זמם לעשות לאחיו ופריך א"ה ממון נמי ומשני ממון מצטרף מלקות לא מצטרף. וכבר שמעתי לאחד מגדולי החכמים שנדחק להבין החילוק שביניהם בסברא. ובאמת החילוק פשוט דבממון מאה זוזים הם ממש החצי מן מאתים וכשמשלמין ביחד הוא ממש כאשר זמם דב' פעמים מנה הם מאתים. אבל מלקות ההכאה השניה מכאבת יותר הרבה מן הראשונה וכן השלישית קשה הרבה יותר משתים הראשונות וכן כולם יען כי באים על בשר המוכה ונכאב כבר מן הראשונות והכאה אחת איננה החצי מן שתי הכאות דהשניה היא כפלי כפלים מן הראשונה, וכיון דהעדים רצו לחייבו בשקר ל"ט מלקות לא מהני מה שילקו זה החצי מן ל"ט וזה החצי דבשני חצאים אינו מגיע להיסורים כפי אשר הם ביחיד ואי אפשר לטעום הכאב מן המכה האחרונה השלשים ותשיעית אם לא ילקוהו מקודם כל הראשונות, ומש"ה אע"ג דכשדים לא חטאו רק בהוספתם אבל כיון דהוספתם באה על ישראל המוכים כבר הגם שהיסורים הקודמים הגיע לישראל עבור חטאם מ"מ הרי אי אפשר להכשדים להרגיש הכאה היתירה וכובדה אם לא יתנו להם גם הקודמים ולעשות בשרם מוכה ונכאב כשל ישראל ואח"כ ישלמו להם גמולם ואז יהיה ממש מדה כנגד מדה. וזהו שאמר הכתוב אחר שאמר ויתנו בברותי ראש, שבעת סבל צער על חטאיו הוסיפו לו עוד יסורים בשנאתם יותר מכפי המגיע לו ולצמאי ישקוני חומץ וע"כ יהי שולחנם לפניהם לפח כו', ונתן טעם למה שמקלל אותם בהרבה קללות כאילו, כי אתה אשר הכית רדפו ואל מכאוב חלליך יספרו דהלא רדיפתם והכאתם היה לאדם שכבר בשרו מוכה ולאותו אדם שכבר הכית אתה אותו הוסיפו הם להכותו וע"כ תנה עון על עונם כו', דאין די אם תשלם להם רק כפי עונם אשר חטאו המה דהיינו ההוספה שלהם רק תוסיף עון על עונם: