פרשנות מצטטת על ישעיהו נא:ו

והנה, איוב השתמש בהקדמה זו בעניין יותר כולל, ובהשקפה על המציאות בכלל, והוא כי כבר נתברר להחוקרים האחרונים, שגם הכוכבים נכנסים בסוג ההוויה וההפסד, ואינם מגשם חמישי כדעת הקדמונים, רק הם מורכבים כגשם הארץ שלנו, ולכן יגיע גם להם ההפסד באחרית, והוא מבואר מדברי הנביאים (ישעיהו נא ו): כי השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. עוד התבאר, כי השמש מלכת השמים, עם המון כוכביה הסובבים אותה, הם כאין וכאפס נגד המון שמשים רבים, אלפים ורבבות, המפוזרים במרחק אשר לא ישוער, ואשר לא נשיגם רק כניצוצות דקות מתנוססים בנתיב החלב, והם עולמות אין מספר אשר גם המה מורכבים ומוכנים גם-כן אל הכיליון וההפסד.

הכל הבל. רבי יהודה ב"ר סימון אמר, שבעה הבלים אמר קהלת, כנגד שבעה ימי בראשית ^טור"ל כנגד כל הנבראים בששת ימי בראשית אשר סוף כולם להחרב וכדמפרש, והיינו הבל. , בראשון כתיב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכתיב (ישעיהו נ״א:ו׳) כי שמים כעשן נמלחו וארץ כבגד תבלה ^טזנמלחו ענין השחתה וכמו (ירמיהו ל״ח:י״ב) בלויי הסחבות והמלחים וכן (שם י"ז) ארץ מלחה ולא תשב, והוא עבר במקום עתיד. בשני – יהי רקיע וכתיב (שם ל"ד) ונגלו כספר השמים ^יזהמשך לשון הכתוב ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים [כי השמים נטויים כאהל ועתה ידמו להם שיהיו נגללים כמו הספר הנגלל] וכל צבאם יבול. וס"ל להדורש הזה דהרקיע הזה אינו השמים שנבראו ביום הראשון אלא בריאה אחרת שמבדיל בין מים למים, והוא רקיע שני שבו המאורות וכל הכוכבים וצבא השמים, ולכן הביא את הפסוק הנזכר שסיומו וכל צבאם יבול. ולאפוקי ממ"ד בירושלמי ברכות פ"א ה"א דמפרש הלשון יהי רקיע יתחזק הרקיע של יום הראשון, עיין לפנינו בתו"ת במקומו. , בשלישי – יקוו המים וכתיב (שם י"א) והחרים ה' את לשון ים מצרים, ברביעי – יהי מאורות וכתיב (שם כ"ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה, בחמישי – ישרצו המים וגו' וכתיב (צפניה א׳:ג׳) אסף עוף השמים, בששי – נעשה אדם וכתיב (שם) אסף אדם ובהמה ובשבת כתיב מחלליה מות יומת ^יחר"ל אע"פ שעל עצמו של יום השבת אי אפשר לקרוא הבל אחרי שהוא יום שכולו קדושה ומנוחה, אפ"ה יש בו הבל מצד אחר שמרובה ענשו על המחללו, ואחרי שאין אדם צדיק אשר לא יחטא הרי נענש קשה בשבילו, וגם זה הבל. וע' במדרש שוח"ט סי' צ"ב בענין זה.
ואמנם עדיין צריך באור לפרש יחס יום השבת לשאר ימי השבוע בענין דרשה זו, כי בעוד דבכל ימי השבוע חשיב הדברים שנבראו בהם וחסרונם בצדם, הנה ביום השבת לא חשיב כל פרט זה, לא הבריאה ולא החסרון. ולכן נראה דהכונה ע"פ מ"ש באגדות פ' בראשית, עד שבאה שבת היה העולם חסר מנוחה ומכיון שבאה שבת באה מנוחה, ועל זה אמר דבשבת כתיב מחלליה מות יומת, ור"ל, אע"פ דמעלה יש ביום השבת שנבראה בו מנוחה, אך כנגד זה חסרונה בצדה, שמי שמאבד המנוחה, והיינו מחלליה, חייב מיתה. ולפי"ז הוי ענין יום השבת בדרשה זו כעין הענינים בשאר ימות השבוע, וכמו שבארנו ודו"ק. .
(מ"ר)

קץ שם. המקום מתי תהיה החושך שהשמים נמלחו והארץ תבלה ולכל תכלית דבר הוא חוקר לו:

בהמיר ארץ. לעתיד לבא ביום שנאמר והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא) ראו בני קרח נס שנעש' להם שנבלעו כל סביבותיה' והם עמדו באויר ואמרו לישראל ברוח הקדש שדוגמת הנס הזה יהיה עשוי להם לעתיד:

בִּלָּה בְשָׂרִי. כְּמוֹ "לְבוּל עֵץ". דָּבָר אַחֵר: "בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי". כְּמוֹ "וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה". כְּלוֹמַר, שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן, וְלֹא הָיָה לָהֶם כַּר וְכֶסֶת וּבִלָּה בְשָׂרָם כְּשֶׁהֵם גּוֹלִים: