פרשנות מצטטת על ישעיהו נב:ו

וע"ד הקבלה כבר ידעת כי כל המצות כלן אלהיות וכל אחת מהן מצויירת לציורי דברים של מעלה אף כי החקים זכרון ודוגמא של מעלה כי על כן נקראו חקים לפי שהם חקוקים למעלה והבשר והחלב דוגמא ורמז כנגדם למעלה דברים מיוחדים, וכשם שהבשר והחלב כל אחד מותר בפני עצמו כן הדברים ההם כל אחד ואחד מיוחד בפני עצמו, וכשם שאין עקר האסור אלא החבור והתורה הרחיקתו וגזרה ביניהם הבדל ורחוק, כן הדברים ההם יש לנו להבין כי יש ביניהם הבדל ואין להשוות קדושה של מעלה לקדושה של מטה אע"פ שהכל מיוחד זה בזה ובעוה"ז שיש בו יצר הרע נצטרך ליחד אותם ומיחדין ואומרין כי הוא ושמו אחד, וע"כ אמרו רז"ל לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה בשר בחלב אסור, כוונו במאמר זה כי אע"פ שהיא מצוה מוטלת עלינו נוהגת במזוננו ומאכלנו בעולם הגופני הזה אין העולם הזה כדאי ואיננו ראוי להתגלות בו הטעם והסוד מפני שהעולם הזה יש בו יצר הרע ולא תסבלהו דעת הבריות אולי יחשבו על השם ויהרהרו אחר שתי רשויות ח"ו אבל לעתיד לבא בזמן בטול יצה"ר והוא זמן תחיית המתים שם יבינו הכל הסוד מעקרו ושם יוסיף מעלה והשגה ונוכל להבדיל ונכיר שהוא אחד ושמו אחד כדבר הנביא (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכ"כ באותו זמן (ישעיהו נ״ב:ו׳) לכן ידע עמי שמי, וזה גלוי הטעם להקב"ה בעבור כי אין גלוי הטעם והסוד בעולם הזה אלא באותו זמן שכן יהיה איסור בשר וחלב בטל, ומכאן תתעורר למה שאכלו המלאכים בשר בחלב שנאמר (בראשית י״ח:ח׳) ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, כי המלאכים אין להם יצר הרע שאף בבני אדם הגופניים לא תהיה נוהגת מצוה זו בזמן בטול יצר הרע. ולכך דרשו רז"ל (ויקרא י״ט:ג׳) את חקותי תשמרו וגו' אני ה' אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהם כלומר חקקתים למעלה ואין לך רשות להרהר בהם כי ההרהור בטעם מן החקים כיוצא בזה הוא מזיק בעוה"ז מצד יצר הרע המכשיל את האדם. ובפשוטו י"ל ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד לענין העבודה שלא יעבדו הכל אלא להקב"ה וזה יהיה אחד בפי הכל ושמו אחד לענין הקריאה שלא יקרא באל"ף דל"ת כמו שנקרא בעולם הזה ביו"ד ה"א ככתבו.

ויאמר י"י אל משה אמור אל בני ישראל וגו'. הש"י רחמן מלא רחמים כאשר ראה שנתאבלו על חטאם חזר ואמר בדרך רחמים אמור אל בני ישראל כי עד עתה הזכיר עמך והעם אבל עתה הזכירם בשמם החביב ויאמר למשה שיאמר להם כי בטובתם לא יעלה בקרבם שלא יכלה אותם כרגע והטיבו אשר עשו להנחם ולהתאבל על חטאם ופירוש אדעה כמו ואם לא אדעה כי במדת רחמים יעשה בהם. ענין אחר הפסוק הזה מן התוכחה. ואמר הורד עדיך ליתן רשות למדת הדין לשלוט בהם כמו שרמזתי למעלה. זהו ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב ותרגם יונתן בן עוזיאל ולא שתו איש עדיו עליו ולא שויאו גבר תקון זייניה דאתייהיב לון בסיני דביה שמיה רבה וקדישא חקיק ומפרש עלויה. וענין העדי הנזכר על דעת רז"ל וגם על דעת אונקלוס שתרגם תקון זייניה הוא כי בשעת מתן תורה חגר להם הקב"ה כלי זיין להנצל מכל פגע רע וממלאך המות שנאמר חרות על הלוחות ודרשו בו חירות ממלאך המות והם שמותיו של הקב"ה ויהיה פירוש עדיך כמאמר הנני מיסב את כלי המלחמה אשר בידכם (ירמיה כא ד). ואמרו רז"ל במדרש איכה חלל ממלכה ושריה (איכה ב ב') אלו שרים של מעלה אתה מוצא בשעה שהיה ירמיהו מתנבא על ישראל היה אומר להם עשו תשובה עד שלא יבואו השונאים והיו אומרים לו אם יבואו השונאים מה הם יכולים לעשות דין אמר אית בי מקפלא שור דינור ואחרא אמר אית בי מקפלא שור דמיא ואוחרנא אמר אית בי מקפלא שור דפרזלא אמר להם הקב"ה בדידי אתם מתגאים חייכון אנא מודע לכון דלית אתון כלום. מה עשה חילף שמם של מעלה דין דהוי ממני על מיא מניתיה על נורא דין דהוי ממני על נורא מניתיה על מיא וכיון שבאו השונאים לשם הוה חד מנהו קרי למלאך והוה עני ליה והוא אמר ליה עביד מלה פלוני והוה מלאכא אמר ליה לא אית בי מה אעביד לך דכבר מורם אנא מיניה הה"ד חלל ממלכה ושריה אילין שרים של מעלה. ואולי כי לזה רמז הכתוב ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער (ישעיה כב ה). וכן מצאנו במדרש בפסוק כל רעיה בגדו (איכה א ב') בה רומז לזה ואמרו רז"ל רבי יעקב דכפר חנן אמר זה מיכאל וגבריאל. במדרש תהלים רבי אבא בר כהנא אמר שתי דורות היו משתמשים בשם המפורש אנשי כנסת הגדולה ודורו של שמד ויש אומרים אף דורו של חזקיהו היו יודעין שם המפורש שנאמר הנני מיסב את כלי המלחמה אשר בידכם (ירמיה כא ד) איזהו כלי המלחמה זהו שם המפורש כשהיו יוצאין למלחמה לא היו יוצאין להלחם אלא השונאים נופלים לפניהם וכיון שחטאו וגרמו העונות וחרב הבית היו נופלין ביד שונאיהם. רבי אייבו ורבנן ר' אייבו אמר המלאכים היו מקלפין השם שהיה חקוק עליו ורבנן אמרי מעצמו היה נקלף. מדרש איכה מה אעידך כמה קשוטין קשטתי אתכם כמה דאת אמר ואעדך עדי (יחזקאל טז יא) רבי יוחנן אמר ס' רבוא של מלאכים ירדו עם הקב"ה לסיני ועטרה ביד כל אחד ואחד לעטר כל אחד ואחד מישראל. רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן מאה ועשרים רבוא אחד מקשט ואחד לובש עטרה. רבי יוחנן דצפורי אמר זיינין היה חוגרם כמה דאת אמר מוסר מלכים פתח (איוב יב חי). ובמדרש ילמדנו ר' שמעון אמר כלי זיין נתן להם והשם הגדול היה חקוק בזיין וכל הימים שהיה בידם לא היה מלאך המות יכול לשלוט בהם שנאמר חרות על הלוחות מהו חרות רבי יהודה אומר חירות מן המלכיות רבי נחמיה אמר ממלאך המות. אמר רבי פנחס הכהן בר חמא בשם רבי אלעזר בשם ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמר הקב"ה אם יבא מלאך המות ויאמר לי למה נבראתי אני אומר לו אם בראתיך על האומות בראתיך לא על בני למה שעשיתי אותם אלהים שנאמר אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב ו). מדרש איכה תני ר' שמעון בן יוחאי כלי זיין היה להם לישראל בסיני והיה שם המפורש חקוק עליו וכשחטאו נוטל מהם הה"ד ויתנצלו בני ישראל את עדים. באיזה צד נוטל מהם רבי אייבו ורבנן רבי אייבו אמר מאליו היה נקלף ורבנן אמרי המלאך היה יורד ומקלפו. ספר הזוהר (נח ס"ג ב) תא חזי מה כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדיים ויתנצלו וינצלו מבעי ליה אלא ויתנצלו על ידא דאחרא בגין דאתיהיב רשו לנחש לשלטאה. את עדים מהר חורב דקבילו מטורא דחורב כד אתייהיב אורייתא לישראל. <תרגום - בוא וראה מה כתוב "ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב" "ויתנצלו" וינצלו היה צריך לכתוב אלא ויתנצלו מורה שנתנצלו על ידי אחר כי ניתן רשות לנחש לשלוט עליהם>. ואמרו רז"ל ר' יהודה אומר סמאל נכנס לתוכו והיה גועה להתעות את ישראל שנאמר ידע שור קונהו (ישעיה א ג') רבי אלעזר בן ערך אומר כשירד הקב"ה על הר סיני ליתן תורה לישראל ירדו עמו ששים רבוא מלאכי השרת כנגד ששים רבוא של גבורי ישראל ועטרן לישראל כתר שם המפורש וכשהיו לובשים אותו השם היו טובים לפני השם כמלאכי השרת. וכיון שעשו אותו מעשה אמר לו הקב"ה הורד עדיך מעליך באותה לילה ירדו ששים רבוא של מלאכי השרת ולקחו מהם כל אחד מה שנתנו עליהם ונמצאו ערומים שלא ברצונם שנאמר ויתנצלו בני ישראל וינצלו אין כתיב אלא ויתנצלו. ויש אומרים מאליו היה נקלף. ודע והבן כי זה העדי עתיד הקב"ה להחזירו לנו זהו שנאמר כי כלם כעדי תלבשי (ישעיה מט חי'). ואמרו רז"ל הזיין שנטל מיוצאי מצרים השם היה חקוק וכתוב עליו שנאמר הורד עדיך מעליך וסופו לחזור שנאמר כי כולם כעדי תלבשי לכן ידע עמי שמי (ישעיה נב ו). וטעם כל מבקש י"י יצא אל אוהל מועד כי משם יבקשנו וכבר רמזתי זה:

וְטַעַם יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, כִּי הַבְּרָכָה - מִלְמַעְלָה, וְהַשְּׁמִירָה - שֶׁתִּשְׁמֹר אוֹתָהּ, כְּטַעַם ״זָכוֹר וְשָׁמוֹר״. וְעוֹד: יָאֵר הַשֵּׁם הַגָּדוֹל אֶת פָּנָיו הַמַּבִּיטִים בְּךָ. וְכָךְ אָמְרוּ בְּסִפְרֵי (ספרי על במדבר ו כה): רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: זֶה מְאוֹר שְׁכִינָה. וִיחֻנֶּךָּ שֶׁתִּשָּׂא חֵן בְּעֵינָיו, כְּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ (בראשית רבה ט ד): ״עוֹלָמִי עוֹלָמִי, הַלְוַאי תְּהֵא מַעֲלַת חֵן לְפָנַי בְּכָל שָׁעָה״. וְעוֹד: יִשָּׂא הַשֵּׁם פָּנָיו אֶל הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם הַכֹּל בְּבֵיתְךָ. וְכָךְ אָמְרוּ בְּסִפְרֵי (ספרי על במדבר ו כו): רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: זֶה שְׁלוֹם מַלְכוּת בֵּית דָּוִד. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם כִּי אֲנִי הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי, וְשָׁלוֹם: