כֵּ֤ן יַזֶּה֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים עָלָ֛יו יִקְפְּצ֥וּ מְלָכִ֖ים פִּיהֶ֑ם כִּ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־סֻפַּ֤ר לָהֶם֙ רָא֔וּ וַאֲשֶׁ֥ר לֹֽא־שָׁמְע֖וּ הִתְבּוֹנָֽנוּ׃
הכתב והקבלה
ומזה מי הנדה. לרבותינו (נדה ט') מאי מזה נושא, והנושא מי חטאת הוא דטמא, אבל המזה את מי חטאת טהור. והוציא הכתוב משא בלשון הזאה לומר שאין הנושא טמא כ"א בשיש בהן שיעור הזאה וכתב הגר"א לכאורה הוא תמוה, שהתורה אמרה בפירוש שהמזה טמא, ורבותינו אמרו שהמזה טהור. אמנם הדין הוא כן, מי שטיהר עצמו לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו לא במגע ולא במשא, רק מי שטיהר עצמו לתרומה שעדיין נקרא טמא לחטאת לפי שלא טבל לחטאת, לזה המי חטאת מטמאין אותו לכל דבר. ואמרם המזה מי חטאת טהור, הוא בסתם מזה שהוא מטהר עצמו לחטאת. אמנם מזה דקרא הוא בשלא טיהר עצמו לחטאת, אף שהוא טהור לתרומה, אם זה יזה מי חטאת הם מטמאין אותו, וטומאתו הוא מטעם שהוא נושא מי חטאת ואינו טמא רק כשיש בו שיעור הזאה (עי' בדברי הגר"א בפי' למשנה דפרה פ"ט מ"ח ופ"י מ"ו. וכאן בפי' על התורה הלשון קצת משובש). אמנם קשה לומר דמזה דקרא אינו המזה דמשתעי מני' במקראות הקודמות שהוא איש טהור לחטאת. ובאמת הזאה דקרא והזה הטהור לא הי' בטהור לחטאת עיי' חגיגה כ"ג א' רש"י ד"ה להוציא מלבן. לכן נ"ל דהא שאמרו רבותינו מזה דקרא היינו נושא, כלומר מסיט, דבלשון מקרא יקרא מסיט נושא, כמו והנושא את נבלתם (שמיני י"א כ"ח) דתרגמו הירושלמי דיסיט את נבלתהון, וכמ"ש רשב"ם שם והנושא, מסיטו ממקומו אעפ"י שלא נגע, אבל אם טען נבלה על כתפו ולא נגע בו ולא זז ממקומו אינו טמא, וכן שנינו במס' זבחים, וכן פי' הרנ"ו שם, והנושא, לשון נשיאה על המתטלטל ממקום למקום ע"י דבר אחר כמו וישאו את התבה, ורוח הקדים נשא את הארבה, כאשר ישא האומן את היונק, כן הנושא את הנבלה ר"ל שמסיטה ממקומה. ובכל מקום משא ומסיט הם דבר אחד שמניע ומטלטל מניד ומזיז (ערמב"ם פרק קמא דטומאת מת, ובפי' למשנה ריש פרק קמא דכלים), עיי' תוספות י"ט דפ"ק דכלים דלא משכחת למשא בלא היסט כלומר בלא הזזה, והגר"א פ"ה דזבים מ"ג, משא האמורה בכ"מ היינו מסיט כלומר המניע ואף שאינו נושאו. לפי"ז כשאמרו מאי מזה נושא ר"ל מסיט, שמטלטל ומניע את מי חטאת, ולשון מזה דקרא הוא משרש זז, כלשון אינו זז משם, שמא יזוז עפר, אין מזיזין אותו ממקומו, והוא מלשון וזיז שדי ירענה, שהוא תאר לחיות השדה שהם מתנועעים הנה והנה, כמו שנקראו רמשים ע"ש רמיסתם. ומזה שם מזוזת הפתח דכמו שנקרא משקוף ע"ש שהדלת שוקפת עליו, ככה נקרא מזוזה ע"ש שהדלת מתנועעת ותסוב על ציר מזוזת הבית. ומענין זה אפרש גם מאמר (ישעי' נ"ב) כן יזה גוים רבים, יזה ענין תנועת ההשתוממות וטלטול הפנימי שבנפש מרוב הפלא והתמהון (ערשיטטערט, אויפגערעגט), כלומר בראותם ההשתנות הגדולה שבאומה ממדרגתה השפלה לרום ההצלחה, יתנודדו ויתנועעו בפנימית נפשותיהם מרוב הפלא והתמהון. לכן אמר אחריו עליו יקפצו מלכים פיהם, שמגודל התמהון פיהם יסתם ויסגר ויהיו כאלמים בל יוכלו דבר מאומה. וזה הפך ממה שקדם להם, כאמור שם כאשר שממו עליך רבים וגו' כלומר כערך התמהון שהיה להם מקודם על רוב שפלותך כערך זה יתמהו על גודל הצלחתך (ואם נפרש יזה בדרך אחר אין למאמר שייכות עם הקודם והמתאחר. וכבר ישמשו הכתובים ענין התנועה על ההשתוממות, יתנודדו כל ראה בה). ובלשון ערבי ישמש שרש כזה על טלטול ותנועה. וככה המטלטל ומנענע את מי חטאת יקרא מזה. כלומר שמזיזו ומנענעו (ובא ע"ד משגה עור בדרך שמשרש שגג עיי' בפי' רנ"ו ויקרא י"א כ"ח), ובאמת הי' ראוי מזיז מי הנדה, לכן אמרו רבותינו שנשתנה משקל הפעל בזה לכתוב מזה במקום מזיז, להורות גם על ענין הזאה, שהמזיז והמניע את מי חטאת אינו טמא רק כשיש בהם שיעור הזאה. ולפי"ז קרא דילן גם בטהור לחטאת משתעי, כי אף שהטהור לחטאת אין מי חטאת מטמאין אותו, היינו כשנושא ונוגע בהם לצורך הזאה, אבל שלא לצורך, מי חטאת מטמאין אותו. כמ"ש המ"ל פי"ג מפרה הי"א בשם הר"י קורקס, וכן הוכיח במרכבת המשנה פי"ד מפרה ה"ז מדברי הרמב"ם בחבורו, ומפירושו על המשנה, ודלא ככ"מ. הנה יאמר קרא ומזה מי נדה, שמטלטל ומזיז את מי חטאת, והיינו שלא לצורך. והנה למה שאמרו בתוספתא (פ"ה דזבים) הנוגע במי חטאת שיש בהם כדי הזאה מטמא שנים ופוסל אחד שאי אפשר לנגוע שלא יסיט, א"כ מהו והנוגע במי הנדה דאמר קרא, הא הנוגע בהם הוא מסיטם, דמשכחת לה באם הם קרושים כגליד, דלית במגעם היסט והזזה (ערמב"ם פ"ו מאבות הטומאה הי"ג ובכ"מ שם). אמנם בספרי כאן אמרו הכתוב חילק בין מים שיש בהם כדי הזאה לאין בהם, ע"ש. עכ"פ מבואר לשון המקרא עד שהכתב והקבלה תואמים יחדיו: