כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ וּבִמְנוּסָ֖ה לֹ֣א תֵלֵכ֑וּן כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיכֶם֙ יְהוָ֔ה וּמְאַסִּפְכֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
רבנו בחיי
ומצאתי במדרש תהלים בפסוק עזי וזמרת יה בעולם הזה מקלסין אותו בשתי אותיות אבל לעולם הבא בשש אותיות שנאמר (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה' צור עולמים, והכוונה במדרש הזה לדעתי ששתי אותיות הן מדה"ד שבה נברא העולם הזה אבל לעולם הבא ברחמים לפי שמדה"ד תתעלה ברחמים ולא תהיה מדה"ד נוהגת כי באותו זמן הכל יהיה חסד ורחמים שאין בו יצר הרע ולא מיתה, וזה באור מה שדרשו באלה שמות רבה לשעבר אני ובית דיני הייתי מתהלך לפניכם שנאמר (שמות י״ג:כ״א) וה' הולך לפניהם, אבל לעתיד לבא אני לבדי שנאמר (ישעיהו נ״ב:י״ב) כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל, הוא אלהי יעקב והכל מדה אחת. ואנוהו אעלה אותו אל נוה עליון, אלהי אבי הזכיר משה אלהי אביו כלפי שבטו כי מדה"ד מדתו של לוי. וארוממנהו בשם השלם הוא מדת רחמים הוא שאמר ה' איש מלחמה ה' שמו שיתעלה ברחמים, זהו היחוד לקשור התכלית עם הראשית והסוף בתחלתו. וכן תמצא בספר יצירה הבן בחכמה וחכם בבינה העמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו, פירוש אל מכונו למעלה והזכיר כן כדי ליחד כל הבנין ממטה למעלה.
מעשה ניסים
מצה זו שאנו אוכלין. בכאן טען מהרי"א דהא קודם היציאה ממצרים נצטוינו לאכול מצה שלא היה הסיבה עדיין שלא הספיק בצקם להחמיץ. ובזה יפה כתב בעל מעשה ה' שהמצה שאנו אוכלין כל ז' ימי הפסח וכן מצות שאכלו במצרים היה לזכרון לחם עוני אבל חיוב מצה שיש בלילה זה יותר משאר הימים הוא מטעם שלא הספיק. ולזה אין חיוב רק בלילה זה אבל זכרון לחם עוני שלא נאכל לחם עשירים לזכרון העינוי אוכלין כל ז' לפי שהעינוי היה זמן רב לכן הוקבע שבעה ימים שכל ימי עולם נכללין בז' ימים והוקבע יום א' לזכר כל יום א' וכן יום ב' לזכר כל יום ב' וכן כולם עד ז' ימים. עוד הקשה בעל מעשה ה' שכאן נראה היות יציאה בחפזון שבח עד שצוה ה' לעשות זכר לחפזון ומדברי הנביא יראה שהיציאה בחפזון איננה שבח שנאמר לא בחפזון תצאו. והנראה לי שבגאולת מצרים כיון שלא העביר עדיין רוח הטומאה מהארץ. ולכן בארץ מצרים שהיה מקום טומאה לא היה אפשרות להיות נגלה אלינו ולרוב חשקו להגלות אלינו הוצרך חפזון. ולזה מספר מעלת החפזון להורות אהבתו אותנו שבחפזון הוציאנו מרוב חשקו להגלות לנו מרוב אהבתו יתברך אבל בגאולה העתידה שאז רוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא יהיה מקום רע בעולם וכל מקום יהיה ראוי להשראת שכינה ואז לא בחפזון יצאו וכל מקום מדרך כף רגל ישראל יתקדש כא"י. וזהו שפירש"י בקרא דלא במנוסה תלכון ולא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם ה' ומאספכם קדוש ישראל שנראין הדברים ככפל. ולפי מה שפירש"י שם הדברים כפשטן רק בקצת תוספות ביאור כי ניסה נופל על הבורח מרע שעומד אחריו וחפזון נופל על הנחפז לדבר טוב שהוא לפניו. אכן באותו איש אין לו לירא משום דבר אין צריך לנוס וכן מי שהדבר טוב סמוך אצלו אין צריך להיות נחפז. לה אמר שבגאולה העתידה שהולך לפניהם ה' בסמוך להם וגם מאספכם קדוש ישראל ומאסף נקרא מי שהולך מאחריו כמו שנאמר בשבט דן שהוא מאסף לכל המחנות וכיון שהולך אחריהם ה' אין להם לירא משום דבר לזה לא במנוסה תלכון ולא בחפזון תצאו.
מלבי"ם באור המילות
ינוסון, יחפזון. הנס הוא מן הדבר ע"י הכרח והחפזון הוא אל הדבר ברצונו, כמ"ש ישעיה (נ"ב י"ב):